תליון הנשמות. פרק ב'. ~תגיבוו~

"אדריאנה מותק תשבי בצורה נאותה." אמרה המלכה, מביטה בעיניים חומות בורקות בעינייה הירוקות של ביתה. היא דמתה לה מאוד, לשיער הבלונדיני הגלי הונח זר זהב מעוטר בפרחים שהועבר מדור לדור, זר מיוחד לשנה החדשה. שיער ביתה היה יותר מתולתל וזהוב, את עינייה הירוקות קיבלה מאביה.
אנדריאנה גילגלה את עינייה בחוסר עיניין, מעבירה את ידייה על שמלתה בכדי לישרה. היא ישבה בכיסא מכובד ליד אימה שישבה ליד אביה, נועצת את עינייה באנשי הכפר הצוחקים ורוקדים לקול השיר 'העורב והאישה מן הגבעה', כל כך רוצה להצטרף, להיות חלק מהשמחה שכולם חולקים אי שם במעמד הביניים.
היא תיעבה את החגים, תיעבה את האירועים המיוחדים שנערכו בארמון, שהזמינו את כל האנשים החשובים בממלכה ונסיכים וניסיכות מן הממלכות השכנות, אבל יותר מכל שנאה את האירועים שנעשו גם בשביל אנשי הכפר, נתיניה. היא כל כך רצתה להצטרף, לרקוד עד אור הבוקר, עם ההמון , לשתות בלי לעשות חשבון, פשוט…פשוט לחיות, בלי לסדר את שמלתה בכל רגע נתון, ולשדר מבט מלכותי, פשוט ככה…פשוט פשוט.
"אמא?" פנתה לרוז אלינה,
"כן ביתי?" אמרה אימה, בלי להתבונן בביתה,
"אני צריכה ללכת לעשות את צרכיי." שיקרה, היא התרוממה מן כיסאה צועדת בשמלתה בצבע ורוד עתיק, שהושחלו אליה ורדים ועיטורים כסופים, שיערה היה פזור חוץ משתי צמות שחוברו אחת לשנייה מאחורי ראשה, היא צעדה אל עבר הארמון- כמובן עם שתי מלוות ושני שומרים.
'אני זקוקה לתוכנית' חשבה בליבה, היא הביטה מזווית עינייה בשומרים ובנות לוויתה.
בנות לוויתה נכנסו איתה לבית הכיסא, מסירות את המחוך שחנק אותה למוות, כשהסירה סוף כל סוף את השמלה התבוננה בהן במבט של 'אתן סיימתן את מלאכתן אתן יכולות ללכת', הן הביטו אחת בשנייה ומשכו בכתיפיהן ולאחר מכן יצאו.

"ואת יודעת מה אני הכי אוהב?" סאם הביט בחיוך ממזרי בנערה שעימה רקד, אוחז כוס מלאה בברנדי. הוא התנדנד מצד לצד, לנערה לא היה איכפת שהוא שיכור, להפך. היא הביטה בנערות שהביטו בה בקנאה יוקדת, והשיבה להן חיוך מתנשא, ברת מזל.
"שוטה טיפש תסתכל מה אתה עושה!" זעקה מריה, בגידייה הוכתמו בברנדי. סאם הרים את עיניו לקול זעקתה,
"את." הוא התקרב אליה,ראשו מוטה לצד, הוא בקושי יכל לעמוד על רגליו.
"את משביתת שמחות מה את רוצה ממני?" הוא התקרב אליה מלטף בגב ידו את סנטרה,
"אל תיגע בי." היא הוזיזה את ידו באגרסיביות מפניה,
"מה קרה יקירתי?! דודה בלה באה לביקור?! את כל כך ממורמרת שגברים לא מציעים לך לרקוד אז את נתקלת בי בכוונה?!" אמר בגיחוח, הנערה שרקד עימה קודם – כעט ידו עטפה אותה בחיבוק רוכשני, וגם כי רצה להתייצב- צחקה אחריו, מביטה בלגלוג במריה המביטה בשניהם בעיניים רושפות.
"רק המחשבה להיות במחיצתך גורמת לי להקיא, אני מתנצלת אם אין לי כל טעם בגברים בורים וחסרי נימוס שעוברים ממיטה אחת לאחרת." בשלושת המילים האחרונות היא הביטה בנערה, שניצמדה עוד יותר לסאם.
'בורה' חשבה, היא עברה על פניהם תוך כדי שהתכחכה בכוונה בסאם שלא היה יציב וכמעט נפל אלמלא הנערה אחזה בו.
היא צעדה בכעס אל עבר דוכן האוכל עינייה מושפלות מתבוננות על חולצתה הלבנה ובחצאית החומה שלה שהוכתמו כתוצאה מסאם שהתנגש בה, היא כל כך כעסה. בלי שמישהו שם לב היא אחזה בשתי ידיה בקערת הפונצ' מתקדמת אל עבר גבו של סאם, שופכת את תכולתה על ראשו. היא קפאה במקומה בשעה שסאם הסתובב אליה באיטיות, עיניו יוקדות, לסתותיו חשוקות. היא נתעשתה והחלה לברוח כשסאם אחריה מדדה כברווז, הוא לא הצליח לשמור על שיווי משקל ומעד, היא הוסיפה לברוח עד שהרגישה בטוחה ועצרה, ידיה אוחזות ברגליה מתנשפת, ולאחר מכן שיחררה צחוק גדול.

סאם הביט במריה המתרחקת, מלכך את שפתיו. הוא הרגיש בידייה של הנערה עוטפות אותו, היא קירבה את שפתיה שנצבעו באדום אל עבר אוזנו.
"אל תתיחס אהובי, יש כאן בקתה קרובה…שמעתי שהיא ריקה." היא העבירה את לשונה על תנוך אוזנו. הוא ניסה להשתחרר מאחיזתה בבוטות,
"מספיק אהובי היה לך יום קש-
"אנני רוצה שרמיין." ענה לה בנחרצות אך היא לא הבינה את המסר,
"בוא נל- היא ניסתה להחדיר לו נשיקה קטנה על הפה אך הוא הסית את פניו כך שהיא נשקה על לחיו.
"אמרתי שאינני רוצה." אמר בבוטות, היא הביטה בו, פגועה היא התרחקה מנופפת בשיערה, מנסה להחזיר את כבודה. הוא כלל לא הביט בה, הוא היה עייף ושיכור, ועכשיו גם מזגו החם עלה…'היא מצליחה להוציא אותי מדעתי' חשב ברשף.

למזלה החלון לא היה גבוהה מידיי מן האדמה…היא שיחררה את הבד שנעזה בו בירידתה למטה. היא עטתה את הברדס לראשה, חומקת אל מחוץ לחצר הממלכה אל עבר המסיבה שנערכה בכפר, וסוף סוף תוכל להיות חלק ממנה, ליבה פעם ביהתרגשות. היא ניסתה למצוא את דרכיה בין המוני הנשים והגברים השתויים שרקדו על האדמה, על הכיסאות ועל שולחנות מעץ.היא הרגישה בלתי נראית.

עניהן הושלפו אל הריצפה,
"מה זאת אומרת ברחה?" שאג המלך.
"היא השתחלה מן החלון ארצה." השיב השומר. המלך הביט בהם בכעס,
"קראו לכל אנשי הממלכה שיחפשו אותה בכל מקום, ובנוגע לדין ארבעתכם נדון אחר כך." המלך מחה את הזיעה מראשו ללא הרף, אשתו אוחזת בידו,
"זה בסדר יקירי היא לא יכולה להתרחק הרבה." ניסתה להרגיעו.

"אבל זהו חג!" מחה ארת'ור מביט למעלה באבירים המשוריינים שישבו על גבם של סוסי הממלכה. הוא הביט בבחורה, אהובתו. שיערותיה הרכות מלטפות את ראשו. הוא היה גבר נאה בשנות העשריים לחייו גופו חסון ומבטו ישיר, שיערו בצבע חום ערמוני, ליד אחת מעיניו האפורות חרוטה צלקת שקיבל במתנה מאחד האימונים הקשים בחצר הארמון, זיפים מטערים את לחייו. בנאו ניסקו נהג לשחרר המלך את כל עובדי הממלכה, היו שנשארו תמורת מספר מטבעות כפול, אך הוא בחר להעביר את החג עם אהובתו ועכשיו ניפצו לו האבירים את השמחה.
"זה באמת הכרחי?"
"זוהי פקודה ישירה של המלך." השיב האחד מתחת לקסדתו האפורה.
"אני מצטער יקירתי." הוא נשק לה על שפתיה, שומט את ידה. הוא אחז ביד השומר שתמך בו ועלה על הסוס.

"על מה כל המהומה?"
"הנסיכה אנדריאנה נחטפה!"
"אני שמעתי שהיא בעצמה ברחה מהארמון!"
"מצאו את גופתה."
אנדריאנה פסעה בשקט, מצוטטת לשמועות השונות שהוצפו כמו אש בשדה קוצים מהפה לאוזן, היא הריגישה כעט כאילו מבטים חודרים במבעד לברדסה. כל כך הרבה שומרים, סוסים, מהומה בכל מקום. היא לא התכוונה שכך יקרה, היא התרחקה מעט מן מקום ההאיספות, שוהה ליד כמה בקתות מעץ.
"את, ראית את הנסיכה אנדריאנה עוברת כאן?" שמעה מישהו קורא לה מעבר לגבה, היא איננה ידעה מה לעשות אז היא סגרה את פיה, ללא אומר.
"אני מדבר אליך!" הרים את קולו, היא החלה להתרחק ממנו, בצעדים גדולים ומהירים, חומקת בין סמטאות קצרות, היא כנראה עוררה בו חשד רב כי הוא לא נתן לה להימלט מפניו, מנסה לעמוד בקצב. היא הייתה טובה בלחמוק מן אנשים, אחרי שעות של בידוד ושעמום בארמון הייתה משחקת עם האומנת שלה מחבואים בארמון הגדול, וכעט זה הועיל לה.
"מי את?" שאל לשמה תוך כדי ניסיון לתפוס בזרועה, לבסוף הצליח. הוא סובב אותה אליו והסיר את ברדסה מעל לראשה, הוא היה מופתע, שומט את ידה,לוקח כמה צעדים אחרונית.
"מה את מנסה לעולל? כל הממלכה על רגלייה בגללך!" הטיח בה, ארת'ור, שוכח לרגע שמולו ניצבת הנסיכה.
"אל תרים את קולך." אמרה ביובש, היא הסתובבה ממשיכה ללכת, מתרחקת ממנו, הוא מייד ניסה לצמצם את הפער,
"לאן את חושבת שאת בורחת?! את חוזרת איתי לארמון!" הוא לפט את זרועה בכוח,
"אני לא רוצה לחזור לא הבנת?!"
"ואני רוצה לחזור לאהובתי שהערב שלי נהרס בגלל מרדף אחריך!" הביט בה בכעס,גורר אותה אחריו.
"חדל! עזוב אותי, תוריד את הידיים המטונפות שלך ממני!" היא הקשתה עליו את ההליכה, רגליה נעוצות באדמה, ידה הפנויה אוחזת בכל דבר הניצב בדרך,
"תקשיבי לי טוב נסיכה- הוא הצמיד אותה אליו, עינייו האפרות מביטות עינייה הירוקות, אשוניו נעו מצד לצד,
"את באה עימי ללא ויכוחים-
"ואם אתנגד?!" קטעה את דבריו, הוא הביט בנערה הצעירה שנעמה מולו.
"האט! מה אתה עושה?! שוטה שכמוך, הורד ממני את ידיך!" היא הייתה תלויייה על ארת'ור, רגלייה הארוכות תלויות מלפנים וגבה וראשה מאחור. היא החלה מכה באגרופיה הקטנים את גבו השרירי שלו,
"שחרר אותי! אני נסיכה איך אתה מעז איך את-
"אם את לא תסגרי את פיך, אני משליך אותך אל המים הקרים!" הוא התקרב אל שפת הנהר, זה עבד היא השתתקה ברוגז, זה גרם לו לחייך.
מישהו צריך לחנך את הנערה הקטנה והמפונקת הזאת חשב בליבו.