היעלמות מסתורית

הוא עמד מול השופט. כולם עמדו לפניו, כאשר נכנס לאולם בחליפה מגוהצת כהה ובנעליים שחורות. "כבוד השופט!" נשמעה הצעקה, ולאחריה ניתן האות לשבת. הוא בהה מולו, מודע רק בקושי לסערה שהתחוללה סביבו. השופט והסנגורים החלו לדבר, כל אחד בתורו, מעלה את טענותיו, מנסה לשכנע את כולם שהוא הצודק. הצלמים שעמדו מהצד הקשיבו בדממה לחילופי הדברים. על פניהם נסוכים חיוכים מעוותים של שמחה לאיד. כטרף המחכה לתפוס את קורבנו, הם הקשיבו וסיכמו לעצמם את תמצית הדברים בפנקסיהם הקטנים. עטיהם רצים במרץ על הדף. "לנאשם יש משהו להגיד להגנתו?" נשמעה הקריאה הרמה. התשובה לא איחרה לבוא, "כן."
איש קטן ורזה נעמד. שיערו השחור דבוק למצחו בגלל הזיעה ששטפה אותו. היום זה יום הדין. דינו נשפט ונחתם היום, כל מה שיגיד עלול לשנות את המצב. הוא הרים את ראשו המושפל, ויישר מבט נוקב וכחול עיניים לעבר השופט. הוא כיחכח מעט בגרונו, ואמר: "כבוד השופט, אני רק הגנתי על אישתי ועליי." קולו רועד במקצת, אך עם זאת יציב ובטוח. הוא חיכה כמה שניות, ולאחר מכן צנח על הספסל, ליד עורך-דינו.

לאחר התייעצות, סגל השופטים הגיע למסקנה כי הוא נמצא אשם ברצח.
"אנו גוזרים על הנאשם מאסר של עשרים וחמש שנה. הוא היה צריך לדעת כי מעשיו יגרמו למותו של המנוח." אמרו בפסק דינם.
היה רגע קטן של שקט. שקט שלפני הסערה. המהומה החלה ברגע. הכתבים עטו על משתתפי הדיון, שואלים שאלות, מצלמים, מפרסמים הודעות, ואת סיכום המשפט. בין ההמולה נשמעה צעקתו של הנאשם שקרא לעבר השופט, "כבוד השופט, למה? למה? אני רק הגנתי על אישתי, עליי. האם אסור לי להגן על עצמי כשאני רואה מולי אדם עם גרזן שבא במטרה להרוג אותי?" שאלתו התמימה והפשוטה, טון דיבורו היציב והכנה גרמו לכמה מנוכחי האולם לאי נוחות.
תשובת השופט לא איחרה לבוא, "זה גזר הדין, וזהו. לאחר שבדקנו את כל הממצאים הגענו למסקנה כי היה ניתן למנוע את מותו של הנפטר. הנאשם המשיך לחבוט בנפטר, למרות שהיה פצוע כבר, עד שגרם לו לנזק שבסופו של דבר הביא למותו. אנו מבינים כי אולי יש כאלה שיצדיקו את מעשה הנאשם, כי בסך-הכל הנפטר עצמו גם לא היה צדיק תמים. ידוע לכל, שלפני שהנאשם הגיע לזירה, הנפטר דקר את אשת-הנאשם בגרזן, והביא למותה." הוא פנה אל הכתבים, "אך כל זאת אינו נותן רשות לאדם להמשיך ולפגוע באדם פצוע. אנו מקווים כי הלקח יילמד." סיים את דבריו, ופנה לצאת מהאולם.
הצרחה שהגיעה עכשיו העידה על איבוד עשתונותיו של הנאשם. "תזכור, אתה!" צרח לעבר השופט, מרים מולו אצבע מאשימה, "תזכור! אתה לא תיהיה נקי מכל זה. אתה לא ראוי להיקרא שופט. שום צדק לא נעשה כאן!" עורך-דינו ניסה להשתיקו, מניח יד מנחמת על כתפו, אך ללא הועיל. "אני פעלתי מתוך הגנה עצמית, למרות שהוא היה פצוע הוא המשיך לנסות ולדקור אותי. אני רק הגנתי על עצמי. אתה עוד תשלם על כך!" נשמעה צעקתו החנוקה, ולאחריה הוא התמוטט בבכי.

הכל חגגו. הנאשם איים איום מפורש על השופט. הרוחות סערו. דבר המשפט הובא אל הציבור. חלקם הצדיקו את הנאשם וריחמו עליו, חלקם הצדיקו את השופט. חלק רק הנידו ראשם בעצב.
עברו כשלושה חודשים מאז האירוע המתוקשר, ואז הגיעה הידיעה המרעישה.
השופט שאויים, נעלם. הוא יצא לעבודתו בבית-המשפט יום אחד, וכבר לא חזר לביתו. עקבותיו נעלמו.
החלו בחיפושים אחריו; מסוקים הועלו לשמיים, מתנדבים חיפשו על הקרקע. סיפורים ושמועות התעופפו באוויר, והיו שקישרו את ההיעלמות הפתאומית באיומו של הנאשם מאז, שלפי דעתו נעשה לו עוול.
תוך כדי החיפושים נעשו חקירות לאותו הנאשם, אולי הוא מעורב בהיעלמות. אך לאחר מאמצים רבים הגיעו למסקנה כי אין לו שום קשר לפרשה; הנאשם הפך למשוגע.
כשבאו החוקרים לתאו, מצאו אותו יושב על הריצפה. כשהציגו את עצמם ושאלו אותו אם הוא יודע משהו על העלמותו של השופט, הרים אליהם את עיניו בפעם הראשונה מאז נכנסו לתאו. עיניו הכחולות הפכו צבען לאפור, ריקות. כמו שיקפו את נפשו שלו, את מר יגונו וייאושו.
"נעלם?" שאל וחיוך קטן ועקום התנוסס על פניו. "אדון שופט נעלם?" חזר על שאלתו, כשלא קיבל תשובה.
"כן." ענה אחד החוקרים, מביט בתמיהה על התנהגותו המוזרה של האיש.
"נעלם, נעלם, נעלם!!!" הוא החל לקרוא ולקפוץ משמחה. "הוא נעלם! מגיע לו, הוא אשם. קיבל את העונש שלו. אני ידעתי. ידעתי. הוא נעלם!" כך הוא מלמל ומלמל ללא הפסקה. החוקרים שניסו לדלות ממנו מידע חזרו בידיים ריקות. האיש הפך למשוגע, והתעלומה נשארה ללא פתרון.

בלילה, לאחר שכל ההמולה שכחה, השוטר הגיע לביתו. הוא חשב על כל הפרשה. רעד חלף בגופו כשנזכר בחיוכו העקום של האיש, בעיניו הכחולות-אפורות, במלמולי שמחתו הבלתי-פוסקים.
לא הייתי רוצה להיות במקומו, חשב. מעניין מה קרה לשופט. או שבעצם עדיף לא לדעת, הרהר.
הוא התהפך במיטתו ונרדם.