חצאים- פרק 7

פשוט נסעתי בלי לחשוב. המקום היחיד שרציתי להיות בו זה לידה, לא היה אכפת לי איפה. רציתי פשוט להיות איתה כל הזמן, ללכת לטייל איתה, לצחוק איתה, אפילו לנשק אותה. זה הדהים אותי. אף פעם לא חשבתי שזה יקרה בכזו מהירות. עד עכשיו הייתה לי חברה רצינית אחת, מישהי אחת שבאמת באמת אהבתי אותה והייתי איתה כמה חודשים. פה עם עלמה, אני אפילו לא יודע מה היא חושבת עליי אבל אני יודע מה אני חושב עליה. אני חושב עליה כל הזמן מאז אתמול, משהו שאף לא קרה לי. אני לא הייתי מרוכז בכדורגל- וזה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות. עצרתי את האוטו בדיוק איפה שעצרתי אותו אתמול כשהחניתי אותו. נעלתי אותו ופשוט התחלתי ללכת למקום שבו הייתי אתמול, איפה שפגשתי אותה אתמול. התיישבתי על אותה בלטה, אני חושב שזה היה ליד הבית שלה אבל בכוונה לא דפקתי בדלת לא דלת שלה. לא רציתי להפחיד אותה. פשוט חיכיתי שהיא תבוא. שמעתי את הקול שלה פתאום, קצת יותר רחוק ממני. " נועל'ה אני רגע בחוץ ואני באה, אני צריכה אוויר, חנוק לי ". ידעתי שזה הרגע שלי. הסתובבתי אחורה. תוך כמה שניות היא הייתה מולי.
" יובל " היא אמרה בחיוך.
" היי " אמרתי וקמתי. התקרבתי אליה ונתתי לה חיבוק. גם היא לי. היא עדיין הייתה לבושה בשמלה בצבע אפרסק שנתתי לה, יפה כמו שזכרתי אותה.
" מה אתה עושה פה? " היא שאלה.
" מה את חושבת שאני עושה פה? ".
" באת לראות אותי? " היא אמרה בחיוך.
" יש לך קצת מוח.. " אמרתי בצחוק.
" מה.. מה קורה? ".
" אני לא יודע.. התגעגעתי או משהו ".
" כבר? " שאלתי בחיוך.
" את לא? ".
" אתה נהיית רגיש.. " היא אמרה בצחוק והתיישבה על הבלטה.
" כן את יודעת.. מישהי גרמה לי להרגיש ככה " אמרתי והתיישבתי לידה.
" ככה זה יהיה? אתה תבוא לבקר כל יום? תראה מה שלומי? כל יום אני אהיה לבושה בשמלת האפרסק שאני לא רוצה להוריד ממני ונמשיך להיפגש? אלה ימי שישי ושבת, ימים חופשיים. מה יקרה כשתהיה עסוק בלימודים? כשלא יהיה לך זמן? ".
" למה את חושבת כל כך רחוק? את לא רוצה פשוט לנצל את היום הזה? ".
" ברור שכן, אבל אני לא יכולה. הבטחתי לאחותי לעשות איתה כל מיני דברים היום כי זה היום החופשי שלה ".
" איפה אחותך עובדת? ".
" באיזה עבודה שחברה של אמא סידרה לה.. היא לא עושה הרבה והיא דואגת לה לזכויות שלה, אבל בת'כלס באיזה מסעדה לא רחוק מכאן. זה נותן לה קצת כסף לנשום ".
" איפה ה-300 שקל? " שאלתי בחיוך.
" אצלי בכיס " היא אמרה.
" את רוצה עוד? " שאלתי, באמת הרגשתי שהיא צריכה את הכסף הזה יותר ממני.
" אל תדבר שטויות " היא אמרה בלחישה, " זה מעל ומעבר מה שעשית, מה שנתת.. אני לעולם לא אוכל להודות לך ".
" לעולם? איזה מילה חזקה " אמרתי בצחוק. היא צחקה, הצחוק שלה הרגיע אותי.
" יש לך עוד תוכניות להיום? ".
" פשוט באתי אלייך אחרי ששיחקתי עם החברים כדורגל במגרש.. אבל כמעט ולא הייתי מרוכז ".
" הצלחת לישון בלילה? ".
" חלמתי עלייך כל הזמן " אמרתי והסתכלתי לה עמוק אל תוך העיניים.
" גם אני " היא אמרה בחיוך.
" אם היית מכירה אותי טיפה יותר היית מבינה כמה אני שונה כשאני איתך.. זה כאילו השתניתי ביום.. הדברים שפעם עניינו אותי כבר לא מעניינים, רק את חשובה ".
" אל תגיד את זה ככה.. יש כל כך הרבה דברים שאתה צריך לדאוג להם, ההשכלה שלך. אני לא רוצה להיות הדבר הזה שגורם לך לא להיות בפוקוס ".
" אבל זה מה שקורה " נאנחתי.
" אתה בוכה? " היא שאלה לא מבינה.
" לא לא פשוט אני קצת.. לא יודע. ריגשי " אמרתי בצחוק.
" קורה לטובים ביותר " היא אמרה בצחוק אבל ראיתי את הדמעה עומדת לה בקצה העין.
" אבל את בוכה.. אל תבכי. ממה יש לבכות? " אמרתי ונתתי לה חיבוק קטן.
" סתם.. זה כאילו הכל חלום, כל המפגש איתך.. אני מפחדת לחזור למציאות ".
" אבל זה המציאות " אמרתי נחוש.
" זה לא מרגיש ככה.. זה טוב מידי ".
" לא את אמרת לי אתמול שאת תמיד תחייכי ותמיד תהיי שמחה איפה שאת? למה לחשוב שזה חלום אם טוב לך מידי? טוב לך וזה קורה באמת, לא בחלום.. ואני לא נעלם ".
" איך אני אוכל לסמוך על זה? " היא שאלה.
" איזה הוכחה את צריכה? " שאלתי.
" אני לא צריכה הוכחות.. אני פשוט צריכה שתהיה פה ".
" נו ואני פה " אמרתי בצחוק, " ואני לא הולך ".
" אולי עכשיו.. בערב כן. וזה מרחק שקשה להתעלם ממנו ".
" את יודעת כמה זמן לקח לי להגיע באוטו? בערך חצי שעה. זה כלום של מרחק ". כשאמרתי את זה זה באמת הרגיש לי כלום של מרחק. אבל כמו שכבר הבנתי בבוקר, המרחק בינינו הוא לא רק בקילומטרים.
" חכה שנייה פה " היא אמרה בחיוך והלכה בחזרה הביתה. כשהיא חזרה היא החזיקה בידה אחות שהייתה נראית מאוד דומה לה. שיערתי לעצמי שזו נועה.
" נועל'ה תכירי זה יובל.. חבר שלי ", וכשהיא אמרה את המילים האלה חייכתי חיוך שאף פעם לא עלה על שפתיי לפני.