עמוק מתחת לפני השטח

כאשר אני לבד, אני בוהה בחלל הריק ועיני, נהפכות לשחורות, ריקות ואבודות.
כולכך עמוקות באבדון, שבקצות האצבעות מורגש הסוף.
אפשר לשאול מה קרה לה? מה קרה שהיא חשבה שאין דרך החוצה?
ואני אגיד לכם:היא הייתה לכודה, לכודה במלכודת של עצמה, כולכך חזקה הייתה המלכודת, שהיא לא הרגישה את הנפילה, החשכה, השקט וכל הקורבנות שגם שם.
החשכה יכולה להיול שונה: לפעמים אני מרגישה את עצמי בין המתים, הם קוראים לי, הם קוראים לי להצטרף, אני לא מסכימה.
עכשיו החשכה משתנה, אני רואה את עצמי, מתה, באי רצון, בעצב, שילווה אותי גם במוות.
אבל אף פעם לא הגעתי לחלק החיובי שבחשכה המתמדת.
החלום, הוא השטן, נכון זה דבר נפלא אך החלום מביא אותנו לדברים הנסתרים, לדברים הנוראיים שבסודתינו.
והנה אני חוזרת ליפול, הנפילה הזאת, הבלתי נפרדת מהמציאות.
ואני נופלת, ונופלת, ונופלת כמו אליס בארץ הפלאות, אך הפעם אני, לא בארץ הפלאות והנפילה לא מסתיימת, וכך גם החלום.
אך שניה לפני שאני פוגעת בשטן עצמו, בכלא התמידי שלו, אני נזכרת, אני בחלום, נמצאת באחד מפחדי התמידיים.
כן אני מפחדת מהמוות, אבל מי לא? לפני שהוא, אותו אחד עונה לי, אני מתעוררת, לרחש הגלים, ההפך הגמור מהשקט ואני מבינה, זה נגמר, זה מת, הוא מת? כן הוא מת ואני חייה.