ספר מס' 1 – פרק 11 ( אוקיי, זה הפרק האהוב עלי. ~אני מאוד לא החלטתית~ )

11
פתאום הרגשתי כמו ענק, בבגדים שקטנים עליו. כאילו יש איום שאני אגדל למימדים בלתי אפשריים, אקרא את הבגדים ואשבור את התקרה. הרגשתי מוקפת באנשים שברירים כל כך, אבל זאת הייתה אמת. פתאום הצטערתי על זה שלא ביקשתי ממייק שיבוא איתי. שאמרתי לו שיחכה לי בחוץ. אבל זה משהו שהייתי צריכה לעשות לבד.
"סבתא" התיישבתי לידה על המיטה. מיד היא הזכירה לי תינוק באינקובטור. אלפי חוטים מחוברים לכל כך הרבה מקומות בגוף שלה. איך היא מצליחה לזוז עם כל המכשירים האלה? התשובה הייתה ברורה. היא לא. "מה זה?" לחשתי, למרות שידעתי שהיא לא תוכל לשמוע. היא רק הפנתה את מבטה אלי, ולא אמרה דבר. "מה זה?" אמרתי בקול יותר גבוה. "אני רוצה לדעת מה זה." הסתכלתי עליה בעיניים, נחושה בדעתי. "סרטן." היא אמרה מהר. לא נבהלתי. לא הפסקתי לדבר. "אבל.. לא יכול להיות, כלומר, הרופאה אמרה שמצאו את זה ברגע הנכון, וש.. ושאפשר עוד לטפל בזה.." נעצרתי, פתאום הרמתי את עיני, ופעם הראשונה, הבחנתי בכך שהיא קרחת. סבתא שלי קרחת. אף לא תלתל מסודר ומוקפד אחד לא היה על ראשה. אבל זה לא יכול להיות.. כל כך מהר… "זה לא נכון" הקול התשוש של סבתא שלי העיר אותי. "מה שהרופאה אמרה, זה לא נכון." היא לחשה הפעם. אני הרכנתי את ראשי, ומפחדת להסתכל לה בעיניים. "אני יודעת שקשה להגיד שלום" היא הושיטה את ידה אלי, מנגבת לי דמעה גדולה שנזלה על לחיי. לא היה בי עוד כוח. בפעם הזאת, ששקעתי, לתוך האפלה… לא. אני לא רוצה את זה שוב. אני מפחדת. אני רוצה את סבתא. אני רוצה את אמא. אני מפחדת כל כך. מפחדת מאבא שלי. "את לא יכולה. זה עדיין אפשרי אם.." התחלתי להגיד, אבל היא עצרה אותי. "אבל אני כבר החלטתי" היא אמרה בקול מתנגן. לא. לא. לא. לא ולא. לא אכפת לי אם היא כבר החליטה. אני לא. אני לא רוצה שהיא תלך.. "סבתא, לא" הגוש בגרון הזה, שהייתי מרגישה ברגעים כאלה. היה אחר הפעם. הוא היה ענק, הקשה עלי לנשום. מחץ אותי. הוא היה חם, וצורב כל כך. ונדמה, שמרגע לרגע, הוא רק גדל. "אני לא אוהבת להיות כבולה. אני לא רוצה את כל המלחמה הזאת." סבתא שלי הסבירה בקול שקט. הכעס ההוא, הכעס העצום ההוא שרציתי לכוון אליה, התפוגג לחלוטין. במקומו, החליפו את מקומו רחמים. הבנה. יאוש מוחלט. אבל בייאוש, היה עוד שביב תקווה. כי הרי, דעה אפשר לשנות, נכון? "אני מקווה שיום אחד, אולי תוכלי להבין" היא הוסיפה. לא יכולתי לסבול את זה יותר. "אני אבין, אבל את תיהי לצדי ותסבירי לי" אמרתי מיד, מנגבת את הדמעה. "זה הכול החלטה שלך, יפה שלי. אבל… עדיף לך שלא לקוות." "ולמה זה? למה אסור לי לקוות שאת תיהיה בסדר? שאת.. תחיי?" אמרתי את המילה האחרונה בקושי. הגוש חסם אותי. לא נתן לי להוציא שום מילה מהפה. לא יכולתי לדבר, מבלי לפרוץ בבכי. היא הסתכלה עלי במבט אוהב, שעיצבן אותי כל כך. "פחד, יאוש ועצב, הם דברים נוראים מעצמם," היא התחילה להסביר. "אבל, כשמערבבים איתם תקווה. הבטחה, מחשבה קטנה או אפילו שבריר שלרעיון כלשהו, שהכול יהיה בסדר.." היא המשיכה. "זה הופך אותם למשהו הרבה יותר נוראי." היא סיימה, ואני הבנתי. יכולתי להבין איך תקווה או הבטחה, יכולים לגרום למשהו הרבה יותר נוראי מייאוש מוחלט.
אז הפסקתי לקוות.
הפסקתי לקוות שהכול יהיה בסדר, שיום אחד אמא שלי תחזור, שסבתא שלי תבריא ושאבא שלי יעלם מחיי. ההחלטה הפתאומית הזאת, עטפה אותי בחושך שחור. חושך נוראי, חושך שחור כל כך, שהייתי יכולה לתהות האם אי פעם משהו היה קיים. אבל ידעתי, בתוכי. ידעתי שהחושך הזה טוב יותר מנר אחד בתוכו, שגם הוא יכבה בסופו של דבר. הכאב הנוראי בחזה, הגוש העצום הגדל חנקו אותי כל כך… עכשיו, כשאין תקווה. פתאום מחשבה עלתה בראשי. החלטה. אני אחליט. מילה כל כך פשוטה, שיכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות. כל הביטויים המטופשים האלה, נשמרו אצלי כל השנים. כל החודשים. כל הימים. הם נשמרו אצלי מהמוות של סבא, מהמוות של אמא. הם ישמרו אצלי מהמוות של סבתא. והביטוי המגעיל, הנוראי, ואם זאת הנכון בין כולם.
החיים לא היו שווים, אם הם לא היו נגמרים. המוות מעלה את מחיר החיים.
ילד קטן, מתבגר, ואם זאת גם מבוגרים רבים, היו עונים ישר: שטות מוחלטת! הרי, אם היינו ממשיכים לחיות לעולם, היינו שמחים. אחרים, אולי היו אומרים שבסופו של דבר היה נמאס לנו. אבל אחרי כל זה, אני לא חושבת שעל זה מדבר הפתגם. מוות הוא עצוב. רבים לא מבינים למה. מוות הוא עצוב כי החיים הם שמחים. ולאבד אותם, זה דבר נוראי. לא. אני לא חושבת שהיה נמאס לנו אי פעם מהחיים. תמיד יש דברים לגלות, ללמוד, להוכיח. אולי אני לא יודעת הרבה, אבל בתאוריה, אם היינו נחים, אוכלים ופועלים, במשך מאות שנים, זה לא היה נשמר? הגוף שלנו היה מתחדש כל הזמן. אנחנו באנו לעולם כדי להוליד דור המשך, למה אנחנו צריכים למות?
למה?
אפשר להגיד, את אותו משפט. שהחיים יקרים יותר עם המוות. אבל מי, איפה שלא יהיה, דואג לכך שאנשים מרוצים ושבעים עם החיים שלנו? לי, לפחות, לא נראה הגיוני שיש מישהו שדואג שכל חיה בעולם, תרגיש שהחיים יותר יקרים עם המוות. אולי פשוט הגוף שלנו, לא מוכן להכיל את החיים למשך זמן כל כך רב.
אז היא החליטה לעזוב את החיים, כי היא לא רצתה להילחם. לא היה בה עוד כוח לזה. אולי, אם אני אמשיך להילחם לעולם, אולי אני אחיה לעולם? הפעם זאת לא הייתה תקווה. כי הרי נשללה ממני כל תקווה, מרגע שהחלטתי. אז החלטתי להחליט עוד דבר. דבר שיכול להפוך את כף המאזניים. את העולם. משחור, ללבן.
החלטתי להיות חזקה.
ומאותו רגע, כמו מן קסם, הכאב בחזה, הגוף השורף בגרון, הם נעלמו. כל הכאב, חלף. החשיכה השחורה שעטפה אותי, הוחלפה באור בוהק ולבן. זאת לא הייתה תקווה. זאת הייתה החלטה. אני אהיה חזקה. יותר לא הרגשתי צורך לבכות. לא הרגשתי צורך לבעוט, לרוץ או ליפול. וכשפתחתי את העיניים, סבתא עדיין הייתה מולי. אבל לא הרגשתי כאב. לא געגוע, לא עצב. היה איזה חלק בתוכי, שהצטער על כך שהיא לא תיהיה פה יותר. אבל ידעתי שזאת הייתה בחירה שלה, אין מה שאוכל לעשות ושאני אוכל לשרוד. אני אוכל להבין. "אני חושבת שכבר עכשיו אני מבינה." אמרתי, בקול חזק ויציב. כל כך שונה מהקול הצרוד שהתחלתי איתו. "שלום סבתא. היית מדהימה." נשקתי על מצחה בעדינות, כאילו מפחדת לפגוע בה, ויצאתי מהחדר בשלווה. האור הלבן הפסיק ללוות אותי, וידעתי שהו אלא יעזוב בקרוב. ידעתי שהחשכה הזאת, השחור ההוא, שחוויתי מקודם, לא יחזור בזמן הקרוב. ואם הוא יחזור, אני אדע איך להתמודד איתו. יצאתי מבית החולים בראש זקוף, ובכניסה, ראיתי אותו. את מייק. והאור הלבן שלי, ואני חשבתי שזה לא אפשרי, התבהר פי מליון. "את בסדר?" הוא שאל בקול מודאג. התקרבתי אלי, והענקתי לו נשיקה ארוכה בשפתיים. "תודה לך" לחשתי, כשהוא עטף אותי בזרועותיו. ובלי לחשוב, באופן טיבעי, ישר אמרתי. "אני אוהבת אותך. מייק". מהרגע שהוצאתי את המשפט. פחד תקף אותי. זה היה פחד אחר מהפחד שהתכוננתי אליו. פחד אחר מזה שהאור שלי והכוח יכולים להתמודד איתו. כי מייק היה תלוי בזה. אבל מייק רק הסתכל אלי במבט ארוך וחייך. ואז, מעלים את הפחד כאילו הוא לא היה, והזיכרון שנשאר ממנו לא הגיוני עד כדי גיחוך, הוא ענה. "אני אוהב אותך, ליאה. גם אני."
סיום חלק ב'.