ספר מס' 1 – פרק 8 ( הפרק האהוב עלי (: )

חלק ב' – אובססיה
8
"את יכולה לבוא עכשיו, ליאה" קול הפעמונים המתנגן של מייק קרא לי מהמטבח. יצאתי מהחדר, חולפת בכוונה ליד הראי ומתעקשת לא להביט בה, הרי אני יודעת שאני נראת נורא. כשנכנסתי למבטח, לא ידעתי למה לצפות. על השולחן ראיתי, פיצה משפחתית להכנה במיקרוגל. התגובה הראשונה שלי, היא התפוצצות מצחוק. אבל מיד אחר כך, ראיתי את זר החמניות שהפיץ ריח מדהים בחדר. וראיתי אותו – את מייק שלי, יושב על אחד משני הכיסאות ומחייך חיוך ענק. הוא קם, אחז בידי, הרחיק את הכיסא מהשולחן וסימן לי לשבת. חייכתי חיוך מהופנט, והתיישבתי. רק עכשיו שמתי לב שהתאורה במטבח כבויה, ובמקום זה, עשרות נרות מאירות את החדר. לא רציתי לקום לעולם. "אמרו לך פעם שאתה צריך להיות שף?" צחקתי שבחנתי שוב את הארוחה. "למה, יש בעיה?" הוא חתך את הפיצה והסתכל אלי, כאילו מופתע. "בכלל לא" אמרתי מיד, מפוחדת שהוא נפגע. הוא חיוך חיוך גדול וחילק לי חתיכה. "אז, ספרי לי קצת על עצמך" הוא פנה אלי. מיד היססתי, לא היה לי מושג מה להגיד. "מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי לאט, מדגישה כל מילה. "הכול" הוא אמר בחיוך. הכול. טוב, תאמין לי שאתה ל-א רוצה לדעת הכול. אמרתי לעצמי בשקט. התחלתי לספר, אבל לא הכול. "אני לומדת בתיכון, את זה אתה כבר יודע. יש לי חברה טובה, קוראים לה היידי ו…" התחלתי לספר והוא מיד עצר אותי. "ספרי עליך" הוא הסביר ואני היססתי. "יש לי סבתא, שאני מאוד אוהבת. יש לי דודה בקיבוץ בצפון. אני לא אוהבת איך שהיידי לוקחת כל דבר. אני שונאת שמרחמים עלי, אני שונאת את אריק ושונאת בנים ושונאת בגדים ואני שונאת את המורה להיסטוריה שלנו שנה שעברה שאמרה שאנחנו צריכים לאהוב כל רגע מהחיים כי כשנתבגר נתגעגע לרגעים האלה. מותר לי לכעוס, מותר לי להיות עצובה. במיוחד לי. הצבע האהוב עלי הוא צהוב. כי צהוב זה השמש. צהוב זה אור וזה אושר. צהוב זה לא.." פתאום שמתי לב כמה מהר דיברתי. שמתי לב כמה פרטים אישיים סיפרתי לו. כאלה שלא הייתי מספרת לאף אחד. כאלה שבטוח לא הייתי רוצה שאנשים ידעו אלי. אבל בינתיים, הוא לא ברח. אם עד עכשיו הוא לא קם מהכיסא, פלט כמה אני משוגעת וחמק החוצה במהירות, רק לא להיות פה רגע נוסף, אז אני בסדר. אז המשכתי. בזהירות ,אבל המשכתי. "אני מתכננת לנסוע לחו"ל אחרי הלימודים. לדחות את הצבא. אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה, ואני רוצה להיות… טוב, משהו. משהו חשוב. אני רוצה לשנות משהו בעולם. שיזכרו אותי, ולא רק בגלל…" בגלל שאבא שלי רצח את אמא שלי השלמתי את המשפט בדממה. הפעם הייתי חייבת לעצור, כי נחנקתי. אחרי כוס מים ושיעור הוא סוף כל סוף ענה. "את מדהימה" הוא בחן אותי, כאילו מחדש. "את מדהימה" הוא חזר על המילים, ועשה לי פריחה מרוב צמרמורות. הוא חושב שאני מדהימה. מדהימה. מדהי-מה. מד-הימה. יכולתי לחשוב על זה שעות. אף פעם, אף אחד לא אמר עלי שאני מדהימה. "תודה" אמרתי והרגשתי את הלחיים שלי מתלהטות. "אבל אני צריך לדעת דבר אחד" הוא התחיל ואני הזעתי. פחדתי. עכשיו זה מגיע. הוא חושב שאני קוקואית. מטורפת. שאני חנונית וילדה קטנה. הספקתי לעלות את כל הקללות עלי בראשי עד שהוא אמר את המשפט. "אם את כל כך שונאת בגדים, למה פשוט לא… פושטת אותם?" לא יכולתי להסתכל לו על העיניים. הייתי מובכת כל כך. פגועה. הוא צוחק עלי. הוא חשב שאני מפגרת. לא הייתי צריכה לספר לו את זה. הייתי אדומה כולי, ממש מכף רגל ועד ראש. הרמתי לאט את הפנים שלי, לראות מתי הוא מתכוון לעזוב. אבל הוא הסתכל עלי במבט מבוהל. "מצטער!" הוא אמר במהירות. "לא התכוונתי לפגוע. את..את… את פשוט…" התכווצתי קולי בצפייה למילה המפחידה שתשבור לי את הלב לחלוטין. "מדהימה" הוא אמר בשקט, שלח יד והרים לי קלות את הסנטר. "מדהימה" הוא חזר, ואני הרגשתי מלכת העולם. או המלכה שלו, זה היה אותו דבר. ואז הגיע הרגע הזה. השתיקה הייתה מתוקה כל כך, יפה, כאילו לא היינו צריכים לומר דבר. ואז, הוא קם מהשולחן, התקרב אלי, ובזהירות, שפתינו נגעו בעדינות, עד שלא הרגשתי דבר. בלי פיצה למיקרוגל, בלי זר חמניות ריחי, עשרות נרות נוצצות בחושך. בכל העולם, הענק הזה, הרגשתי בתוך עולם קטן ומושלם משלי. והיה בו אותי, אותו, ואת השפתיים המדהימות והרכות. יכולתי להמשיך ככה לעולם.
"אני אתקשר" הבטיח ויצא מן הדלת. בבת אחת הבית נראה חשוך יותר, מפחיד יותר. הטלפון צלצל. הדקלתי מיד את האור בנסיון להבריח את הפחד. "שלום" פתח קול צרוד ומבוהל, שמיד זיהיתי. הפחד השתלט עלי. "סבתא!" צעקתי, הייתי מבוהלת. "סבתא, את לא נשמעת טוב. מה קרה לך?!" דיברתי מהר, וכשהשתתקתי, היא בקושי ענתה לי. "הכול בסדר, באמת" אבל אפילו את המשפט היא לא הצליחה לסיים. פרץ שיעולים תקף אותה והיא הייתה צריכה להפסיק לדבר. "אני פגשתי אותך אתמול? איך? מה זה? סבתא, אני מודאגת" אמרתי את המובן מאיליו, עכשיו הקול שלי היה שברירי ומפוחד. "אל תדאגג-" השיעולים שלה גברו והצטרפו אליהם כיחכחוים בגרון נוראיים, ועוד קולות שלא זיהיתי. הבנתי שהמשפט שסבתא שלי התכוונה להגיד הוא "אל תדאגי" לכן, באופן טיבעי, דאגה עמוקה וענקית הציפה אותי. "אני באה" אמרתי מייד, ולא הצלחתי לשמוע את ההתנגדות מבעד לקולות שבקעו מהקו השני. סגרתי את הטלפון, ורצתי החוצה. ניגבתי דמעה שהצליחה לחמוק מבעד לעיני. "את חזקה" לחשתי לעצמי, כשפתחתי את דלת הבית וכל מה שראיתי – היה מסך החשיכה הסוגר עלי. "את לא צריכה שירחמו עליך" המשכתי ללחוש, רצה בדרך לבית של סבתא, לפחות הדרך הזאת אמורה להוביל אותי לבית של סבתא. פתאום, הרגשתי כמו כיפה אדומה. אבודה ביער החשוך, הולכת לבית של סבתא לבקר את הסבתא החולה. מיד חיפשתי את דמות הזאב. הדמות הראשונה שעלתה בראשי הייתה מייק, אולי בגלל שאותה דמות לא ירדה לי מהראש. הנשיקה המסחררת…. לא. דחפתי עמוק –עמוק את הפחד הנורא שהוא אכן דמות הזאב, לגלגתי על החרדה הזאת. בכל מקרה יש דברים יותר חשובים לחשוב עליהם עכשיו. החלטתי לדחות את המחשבה, למשהו כמו, אף פעם. "את תגיעי לסבתא בזמן. את תצליחי. אסור לך לבכות" המשכתי להורות לעצמי הוראות בזמן הריצה, הרגשתי שכל מאגרי החמצן נשאבים מהגוף שלי. עצרתי לשנייה בודדה – להעניק לעצמי שאיפה ארוכה שמילתה לי שוב את הריאות באוויר נקי ומזמין. אבל לא יכולתי להמשיך לעמוד. יש לי משימה לבצע. אבל האופטימיות אף פעם לא מילתה חלק גדול ממני, אז המאמצים שנדרשו ממני היו אדירים. "את מדהימה" לחשתי לעצמי, ומיד באותה שנייה, זינקתי הכי רחוק שאפשר, והמשכתי לרוץ בקול הכוח. אני לא אתן ששום דבר יקרה לסבתא. אני אצליח.

במשך המי יודע כמה זמן שרצתי בלי הפסקה לבית סבתי, הספקתי לדמיין בראשי את כל המצבים שיכולים לקרות שאני אגיע לשם. רובם כללו הרבה דם, כמובן. חלקם היו יצירתיים למדי, כמו, חולדת ענק שמכרסמת את הגבינה האהובה על סבתי. אבל כהגעתי לבית, הוא היה נראה דומם. פתחתי את הדלת בסערה, ומה שמצאתי בפנים היה מפחיד מכל דמיון. ראיתי שם את סבתי, נחקת ומשתעלת על הרצפה. אף טיפת דם לא הייתה על הרצפה שהסריחה מאקונומיקה וצרבה לי את העיניים, הדמעות השתחררו מזיכרון פתוח. אך הדבר המחריד, המפחיד כל כך, היה החריתה הקטנה שכנראה נעשתה בסכין על לחייה של סבתא.
X
אותו X שנחרט על לחייה של אמי.
האיקס שמסמל, כי גורלה נחרץ.