ספר מס' 1 – פרק 6

6
בסוף היום כבר לא יכולתי לשאת את תחושת הציפייה, והיא התערבלה לי בבטן ועשתה לי בחילה. הראש שלי היה מעופף, מלא במחשבות של מה יכול לקרות. מלא בחלומות שאני מחכה שיתגשמו. מלא במייק, מייק, ושוב מייק. הייתי מופתעת, איך פגישה בלילה אחד, מעורפל ומוזר למדי, יכולה לשנות לי את דרך ההסתכלות על החיים. אבל הנחתי שזה היה הקסם שטעון במייק, פשוט אי אפשר לסבול כשאתה בקירבתו. "האושר מדבק" אמרה לי פעם אמא. אלה היו עוד אחד משיחות השכנוע לעזוב את אבא. אני מצאתי המון חוכמה בכל המשפטים שלה, אבל כשאני בוחנת אותם יחד, היא נראתה פשוט נואשת. נואשת להישאר איתו. נואשת להישאר נשואים, ולא לשאת את השם הנורא ההוא, המדביק בכך תווית לכל חייך, גרושה. היא אמרה לי את זה פעם, שמפינתה להיות גרושה, זה להודות שהבחירות שעשתה הן טעות, בעוד שעדיין יש להן סיכוי. אבל הלכת צעד אחד יותר מדי אני חושבת בחרדה. סמכת על עצמך, סמכת על הבחירות שלך, וסמכת עליו. בדרך כלל זה היה גורם לי לבכי מטורף, מחשבות כאלה. אבל היום אני פשוט מרפרפת וחולפת עליהן בהרהור. אני לא מעיזה, אפילו להעלות את אותה מחשבה בתוכי, שמייק יכול לפגוע בי. כי הוא לא. הוא כל כך שונה מאבא שלי. מאיפה את יודעת? אני שואל את עצמי, ונאנחת בקול. מסתבר שמאוחר מדי להדחיק את אותה מחשבה, רק חשבתי עליה בדרך הגב, אבל היא נחשפה במלואה עכשיו. את לא כל כך מכירה אותו, להזכירך. נבהלתי, הקול המאשים שחקר אותי, היה הקול של סבתי. פתאום פחדתי שהיא תגלה. וגם נבהלתי מהשיחה אתמול בלילה. אבל זה בסדר, הכול בסדר כל עוד מייק יתקשר בקרוב. "שלום ליאה" חייך אלי אריק פתאום. "רוצה להיות ביחד?" הסתכלתי עלי מבט מבולבל ומפוחד, נראה שהוא מצחקק. רק שראיתי שהוא הצביע על אותיות הענק שנכתבו על הלוח, נרגעתי.
עבודת הגשה – תחילת שנה

המורה להיסטוריה, עם קרחת מבריקה וזקן שחור מתולתל ומחודד, הסביר שזאת העבודה שאמורה לחלק אותנו מבחינת ציונים, והיא תהיה חלק גדול מהציון הכולל שלנו בסוף השנה. עלינו להתחלק לזוגות ולהגריל נושא. אריק עדיין חיקה לתשובה. "אמ.." התחלתי לגמגם, לא מצאתי שום תירוץ. "ברור שהיא רוצה!" היידי קפצה ביננו וסגרה עם אריק עם הפרטים. היידי, בתור תפקיד המתווכת\אמרגנית\מנטור\משדכת, לא הבינה את העיקר. אין לי שום עניין באריק, או בשום בן בגבולות בית הספר. אבל מחוץ לגבולות בית הספר, טוב, חייכתי, זה כבר עניין אחר לגמרי.
אני ואריק ניגשנו לכובע עם הפתקיות הלבנות מעורבבות היטב בפנים, שבתוך כל אחת מהן נושא אחר, לעבודה. אריק עודד אותי לבחור פתקית, אז לקחתי את הראשונה שראיתי. פתחתי אותה, והיה כתוב שם בכתב קטן ומקופד, בעט אדום "המהפכה הצרפתית". הבטתי בפתק בשעמום, כאילו רציתי לראות מבעד אליו משהו יותר מעניין. אך אריק נראה מתלהב. מסתבר שאיכשהו המהפכה הצרפתית קשורה לסבא של סבא של סבא של סבא של סבא שלו או משהו כזה. הוא המשיך לקשקש על הידע שלו על המהפכה, ומה שאנחנו צריכים לעשות בנוגע לזה, וכל הזמן תהיתי איך אפשר לחייך חיוך כל כך גדול, בזמן דיבור. "אז ניפגש?" הוא שאל בתלהבות בתום הסיפור. הייתי מבולבלת. "א.. אני מתכוון, בשביל העבודה, כמובן" הוא הכניס את ידיו לכיס מכנסיו ועניו שוטטו לכל מקום בכיתה, חוץ ממני. לא דמיינתי, הוא הסמיק. "בסדר" אמרתי ביובש, מחכה שהוא יעביר נושא. "מה עם מחר?" הוא שאל בזהירות, כאילו שלא אכפת לו, אבל אני רציתי לפרוץ בצחוק מההסמקה המוגזמת והקול המהוסס. "אני כבר אדבר איתך" הצלצול המיוחל התנגן, ואני נשמתי לרווחה, והסתפקתי לצאת מן הכיתה לפני שהוא יבקש את מספר הטלפון שלי. הספקתי לבדוק את צג הטלפון שלי עוד פעם אחת, וכשהוא אכזב אותי לחלוטין, ראיתי את המכונית.
אחת. שתיים. שלוש.
כמעט יכולתי להרגיש את הציפייה זורמת לי בעורקים, מעניקה לי כוח. שום דבר לא עצר בעדי, זינקתי ודהרתי לעבר המכונית, לא נותנת לשום דבר להפריע לאיחוד המרגש. ברגע שהגעתי שתיי מטר מהמכונית, עצרתי, והתחלתי להסמיק. הרגשתי נבוכה כל כך. אתמול בערב אולי לא שמתי לב, אבל חלונות המכונית היו כהים. ולמשך שנייה נוראית אחת, בזמן שהחלונות טרם נפתחו, נחרדתי מהמחשבה שאולי לא מייק יושב בתוך אותה מכונית. אבל חלון המכונית נפתח באיטיות, וחיוכו המדהים של מייק הציף אותי. רק אחרי רגע ארוך של שתיקה שמתי לב לחיוך שלי. "שלום" הוא אמר, הופך את המילה הפשוטה הזו לסימפוניה של אושר טהור. לכל כך מיוחדת, מדהימה. כמוהו. "רק עברתי פה כדי לוודאות שלא הסתבכת בצרות.. הייתי צריך להתקשר?" הוא שלח יד מושלמת אחת וגירד בראשו במבוכה. "לא!" כמעט צעקתי. הייתי מוכנה לקפוץ לפני המכונית, רק שלא ילך. "זה בסדר גמור" הוספתי בלחישה מלווה בחיוך. "אז אני רואה שאת בסדר, רוצה שאקפוץ אליך אחר כך?" הוא שלח אלי מבט מצפה עם עיניים כחולות כל כך יפות, שהרגשתי שהעיניים שלי מתאדות מרב סנוור. התשובה כבר עמדה לי על קצה הלשון, הייתי צריכה רק לשחרר אותה, אבל כמובן שאני לא יכולה לעשות אפילו את הדרך הקטן ביותר כמו שצריך. "היום? .. טוב אני לא בטוחה.. היית צריך להודיע לפני, יש לי חיים, אתה יודע" הלוואי והיו בי את הכוחות כדי להגיד לו את זה. אבל כמה ששנאתי את עצמי, לא עמדתי בפיתוי. "ברור! אני כבר מחכה!" אמרתי בהתלהבות, מתחילה לפתח רגשות חזקים של שנאה עצמית. "אז ביי" הוא התניע את המנוע, והרגשתי שהלב שלי צונח מטה- מטה, אל תהום עמוקה שלא נגמרת. המוכנית נסעה, ופיזרה עשן אפור מאחוריה שצרב לי בעיניים. ברגע שהיא נעלמה באופק של הבניינים, המשכתי לעמוד שם. "אל תלך" לחשתי חרישית לעננת האפר השחור, קולטת לרגע כמה אני לא רוצה שיעזוב.

כתבתי את דברי המורה בחריצות מוקפדת, לא הייתי מוכנה לתת להיידי הזדמנות לתחקר אותי. הרי ידעתי שזה יגיע, במוקדם או במאוחר, כשהיא תראה את מייק. אבל רציתי לדחות את הרגע הזה, עד כמה שניתן.
מי זה?!
הפתק השביעי, השמיני, או התשיעי שהיידי זרקה לעברי השיעור. וגורלו של אותה פיסת נייר נחרץ, אותו גורל שנגזר על האחרים. זרקתי אותה בקליעה ישרה לפח בכיתה. היה לי נדמה שאני יכולה לשמוע את פניה של היידי מתאדמות מרב זעם.
אל תתעלמי ממני!
למה אני בכלל קוראת את הפתקים האלה? חשבתי לעצמי, וזרקתי גם אותו לפח. במשך שארית השיעור שקעתי עמוק במחברת, ובמורה למתמטיקה, שהרצה בהתלהבות על מספרים ראשוניים, או משהו כזה. או שזה היה המורה לפיסיקה? לי זה לא היה משנה. בתוך הראשי שלי, רק מייק היה. הוא התרוצץ לי בכל המחשבות, החיוך המקסים שלו הופך את הכול מדהים בן רגע. "מייק" לחשתי בשקט את שמו לעצמי, מנסה להבין מה הוא עושה לי, איך הוא עושה לי את זה. הלחישה הדקה שלי חילחלה בתוכי, מצמררת אותי מכף רגל עד ראש. הוא בא. הזכרתי לעצמי בחיוך שלא פוסק. הוא ביקר אותי, והוא יבוא אלי לבית אחר כך. האושר שממלא אותי לא יכול להימדד בשום מדד. הוא מספק כל כך. משאיר תחושה אלוהית, שנדמה שלא הייתה אצלי לעולם. גם לפני שאמא שלי נרצחה. אני מתכווצת, מחכה לדקירת הכאב החדה בחזה שמבקרת כל פעם שאני מזכירה לעצמי את אותו מקרה, אבל התחושה לא באה. האושר ההוא, זה שמייק הביא לחיי, הוא זה שממלא אותי. לא שום תחושת עצב, כאב, או פחד. אני יכולה להתמודד אפילו עם אבי אם מייק עומד לצדי.
אני מסובבת את ידית הדלת בבית ונכנסת. השתיקה עוטפת אותי ואני מחפשת רעש, צליל, סימן חיים. אני פותחת את הטלויזיה ונותנת לקולות עמומים להציף את הבית. אבל הטלויזיה מעצבנת אותי, ואני סוגרת אותה שוב. קול צילצול הטלפון חותך את החשיכה ואני נותנת לו להמשיך לצלצל כשאני רואה שזה מהיידי. אני במהירות מכינה לי פסטה עם רוטב אגבניות, ומחסלת חבילה שלמה. "היי" קולה של היידי בוקע מהתא הקולי. "רק שתדעי שאת צריכה לדבר איתי" הקול שלה נשמע טרוד, "אני רוצה לשמוע את הפרטים, תזכרי שאת חייבת לי" היא הזכירה בקול מעצבן. אני שטפתי את הצלחת והחזרתי אותה למקום. "ו..אה" פתאום הקול שלה נשמע מהסס, מתבייש, כנה ואמיתי. "ליאה," היא ביטאה את שמי בזהירות, בעדינות, כמו מספרת בעזרת הטון בלבד שהיא רק רוצה להגן עלי. "פשוט, תיזהרי. אני מאוד מודאגת. על תסמכי על אף אחד יותר מדי" התחלתי להתעצבן. רציתי לכבות את הטלפון ולא לשמוע את סוף ההודעה. מי היא שתגיד לי מה לעשות? אבל הסקרנות כירסמה בתוכי, ורציתי לשמוע את ההמשך. "יש לי פשוט.. הרגשה רעה. אז, תדברי איתי. ביי" רגשות השנאה טיפסו בתוכי, חילחלו ומלאו אותי בזעם. אני צריכה להתרחק ממייק, שגרם לי הרגשה כל כך טובה בזמנים שכל כך קשה לי, בגלל שלך יש איזו "הרגשה רעה"? התחלתי לצעוק ולענות לחלל הריק של הבית, בידיעה שהיא לא שומעת אותי. "את לא תגידי לי עם מי להיות!" צעקתי ורקעתי ברגלי, מבולבלת וכועסת. "מייק הוא האדם הכי נכון, הכי אמיתי, הכי.. לך אף פעם לא היה אכפת ממני. אולי את סתם רוצה לגנוב אותו ממני!" הפעם הגברתי את הקול, ולא יכולתי להפסיק. דמעות בצבצו לי בעיניים, לא הבנתי מה קורה לי. אני הופכת למשוגעת, חשבתי. לקחתי את שפורפרת הטלפון, וזרקתי אותה בחבטה על הרצפה. הטלפון התפוצץ לרסיסים שמלאו את הרצפה ואני נחתי באמצע האי סדר, מתקשה לקום. "אף אחד לי יקח לי את ההרגשה שמייק פה" לחשתי לרסיסים, כשהידיעה ששפיותי ברחה ממני מחלחלת בי. "אף אחד" עצמתי את העיניים, ונרדמתי ככה, על הרצפה הקרה עם חלקי הטלפון השבור שפוצעים לי את הרגליים, כשהשמש המציקה חודרת מבעד כל החלונות. אבל לא היה לי אכפת. ברגע ההוא, הרגע האחרון לפני שנתתי לתת המודע ולסיוטים לשאוף אותי לעולמם, נזכרתי לפני מה אני עומדת, אבל כבר היה מאוחר מדי. "הצילו!!!" צעקתי. או לחשתי, או חשבתי. אבל לא יכולתי כבר להתנגד. נשאבתי עמוק לתוך החלומות, וזה היה כרטיס לכיוון אחד.