ספר מס' 1 – פרק 3

3
בסופו של דבר, יום הלימודים הראשון נגמר. ראיתי המון פרצופים חדשים וישנים, שמות שהתעקשו להיחרט לי בזיכרון וחיוכים בכל פינה. תפסיקו לחייך אנשים. העולם לא כזה יפה. רטנתי בדממה. כל החיוכים הרחבים הללו כבר נמאסו עלי. בשלב מסוים הפסיקו לגשת אלי ילדים מחויכים ולשאול מה שלומי. בסוף היום נסעתי בשתיקה הביתה באוטובוס, ואת המרחק הקצר בין תחנת האוטובוס לבית העברתי בספירת האותיות בספרדית. מהבית שלי, עלה ניחוח של בישול, ומיד נזכרתי בימים בהם בכל יום היה אותו ניחוח מברך אותי על בואי הביתה. נבהלתי, וכשרציתי לפתוח את הדלת גיליתי שהיא לא נעולה. קול שבירה נשמע מהמטבח וראיתי את סבתא שלי מבוהלת, מוקפת אדום. לא יכולתי לעצור את זרם הזיכרונות ששטף אותי. "לא!" צרחתי בבהלה. הרגשתי את כל העולם מסתובב, לא משנה כמה נאבקתי לעצור אותו. זה היה השלב בו התרסקתי על אריחי הרצפה הקפואים.
"ליאה! ליאה!" סבתא שלי טלטלה אותי והתעוררתי, פניה המבוהלות בחנו אותי, היא התרחקה מעט וסטרה לי הכול הכוח. הייתי המומה. "סבתא?" היא התנשפה ופניה הפכו כעוסות. "את הבהלת אותי כל כך!" היא אמרה בקול כועס, שיכולתי לקרוא מתחתיו עד כמה היא מפוחדת. הסתכלתי סביב בזהירות וראיתי שהאדום בכל עבר היה צנצנת רוטב עגבניות שנפלה על הרצפה. רק סבתא שלי מאחסנת רוטב עגבניות בצנצנת. היא עזרה לי לקום והושיבה אותי ליד השולחן, מספרת לי בבהלה הכול. היא שמעה צעדים ונלחצה, נפלה צנצנת ונשברה ואני עומדת מולה ומתעלפת. "זה.. פשוט.. " נחנקתי מהתחלה של בכי ומיהרתי להתייצב. מספיק קשה לגור בזירת הפשע. היא התיישבה לדי והעבירה את ידה בשערותי. אחר כך חייכה חיוך קטן. "אני מבינה" היא לחשה ופנתה לנקות את רסק העגבניות שניתז לכל עבר. הרעידות פסקו, והעולם חזר להיות יציב וישר. היא הגישה על השולחן פסטה ברוטב עגבניות וכדורי בשר, שרק הריח מילה את פי ברוק וגילה לי כמה הייתי רעבה. אחר כך היא הגישה בשר וירקות מוקפצים, ברוטב מתוק על אורז לבן. מולי היא הניחה צלחת חרסינה לבנה, סכין, מזלג, וכוס זכוכית אחת גדולה מלאה במיץ ענבים מתוק. "אז איך היה היום הראשון בתיכון?" סבתא שאלה והתיישבה מולי, "די נורא" ידעתי שהיא לא תיכנס לפרטים, ושמחתי שאני יכולה לספר לה הכול. היא הסתכלה עלי אוכלת בשתיקה ולא נגעה בדבר. "מה מביא אותך לכאן?" השחלתי בין האכילה הבלתי פוסקת. "סבתא לא יכולה לבקר את הנכדה שלה?" היא אמרה בטון נעלב. "האמת ש.." היא הרכינה את ראשה. "אני צריכה לספר לך משהו" היא אמרה, כמעט בדממה מוחלטת. "והוא..?" שאלתי בזהירות, שתספר מתי שהיא מוכנה. עניה הכחולות הגדולות, שהיא היא הוריש לאמי ולכל אחיותיה לטשו בי מבט בזהירות. היא כמעט לחשה. "אבא שלך.." למשמע צמד המילים פי התכווץ בכעס כמעט אוטומטית. "רוצה לפגוש אותך" הסתכלתי עליה במבט המום, והרגשות התחלפו בי בבת אחת. הפתעה. הלם. כעס. שנאה. עצב. "אני לא רוצה להיפגש עם הרוצח הזה" סיננתי בכעס. "הוא מתחרט. מאוד" סבתא אמרה בקול רועד. אף פעם לא ראיתי אותה ככה, כזאת שברירית, מהוססת. "הוא היה צריך להתחרט לפני!" עכשיו כבר צעקתי. לא הייתי מוכנה לסבול את זה. אז מה אם הוא רוצה להיפגש? בשבילי הוא רוצח ותו לא. אני לא חייבת לו שום דבר. "תאמיני לי שאני יודעת על מה אני מדברת" זה נכון, הרי היא איבדה את הבת שלה. אבל לא רציתי להקשיב לשום קול הגיון באותו רגע. "אז למה את לא חושבת כמוני?!" התרחקתי מהשולחן בזעם. "כי הוא אבא שלך. מגיע לו לראות אותך" היא אמרה בקול עמוק. "מבחינתי, הוא לא אבא שלי. הוא רוצח" זרקתי את המילים, והתכוונתי לכל אחת מהן. "פגישה של רבע שעה. תוכלי לקלל אותו במשך כל הזמן." היא התעקשה. התחלתי לחשוב על זה. דווקא לקלל אותו בכל מילות הגנאי והקללות שעולות בראשי זה לא רעיון כל כך רע. נרגעתי מעט והתיישבתי על הספה החומה. "מתי?" שאלתי בשקט. "מתי שיהיה לך נוח" היא אמרה בקול שקול ומתחשב. פחדתי. פחדתי מהזיכרונות שיציפו אותי, פחדתי מהכעס שלו, והכי פחדתי, שאסלח לו. פחדתי שהוא יהיה כל כך מתחשב, מבין, מלא בשנאה עצמית שאני ארחם עליו. רק המחשבה על כך הציפה אותי גועל. אני חייבת לשכנה את עצמי לא להראות שום רחמים אליו. לא להפגין שום מחילה. "עכשיו" אמרתי קצרות. סבתא הביטה בי במבט תוהה, לא הבינה מה שינה את דעתי. "זה לא כל כך ישיר, את צריכה לתאם.." היא התחילה ואני מיד עצרתי אותה. "אם הוא רוצה לפגוש אותי, שיפגוש אותי עכשיו. זה עכשיו או אף פעם." אמרתי לה והיא הנהנה. ניהלה שיחה קצרה בטלפון ופנתה אלי שוב. "אני אסיע אותך." שתקתי. היא הובילה אותי למכונית שלה ונסענו בשתיקה מתוחה כל הדרך. הדרך לכלא חרמון הייתה ארוכה, מספיק ארוכה כדי להעלות על דעתי את כל הסופים המדאיגים והמחרידים שיכולים לסיים את הסיפור שלי. כשהיא עצרה ליד בניין גדול ורצתה לצאת איתי עצרתי אותה. "את תלכי הביתה. אני אתסדר לבד מכאן." הפצרתי בה. היא מיהרה לפסול את דברי. "איך תסתדרי שם?" היא שאלה אותי. "אני לא ילדה קטנה. אני יכולה להסתדר עם בתי סוהר" אמרתי בעצבנות. "ואיך תחזרי?" היא לא נסוגה, וחקרה אותי עד שהתעצבנתי לחלוטין. "את אל תדאגי לי. אני אקח אוטובוס. אני לא ילדה בת שבע!" יצאתי וטרקתי את דלת המכונית. "אם אני אצליח לשרוד את הרבע שעה הבאה" הוספתי לעצמי בקול חנוק ורועד, הרחק מכל אוזן שיכולה לשמוע אותי. צעדתי צעדים מהוססים לעבר המבנה הגדול שנראה שדילג לעברי בצעדי ענק. כיחכחתי בגרוני, וציפיתי לגרוע מכל.