הפחד מהפחד

היא העיפה מבט חטוף בשמי הלילה המשנים תצורתם אט אט, נושמת לרווחה, אוגרת אוויר בריאותיה ומשחררת אט אט, מניחה לתחושותיה ומחשבותיה להפריח פרפרים בבטנה, מניחה לסיטואציה וליופי להרעיף על גופה חרישית, ללטף את עורה החיוור ולהעניק לנשמתה תחושה מיוחדת. הוא העביר אצבעותיו בשיערה כשיני מסרק, בוהה בתמיהה בעננים הנעים באיטיות אל עבר הלא נודע, ספק אפרפרים ספק כחולים כהים, מפנים את מקומם לשמש העולה.
"מה לך, ילדה?" שאל חלושות ומתח גבו בנוחות, אוחז בכתפה השברירית ומשכיבה לצדו ברכות וחיבה, שפתיו הקרות נושקות למצחה החמים ועיניו סוקרות את מבטה המודאג.
"אין לי דבר, ודבר לא מצפה לי." השיבה בלחש, משחררת מהלחץ, משחררת מהתחושה החונקת אשר אפפה את גופה ביומיום, שקועה ברגע, שקועה בתחושתה העכשווית.
"ומה עם סדר היום, והלחץ, הכאב, והתחושות?" שאל בפליאה, משנה תנוחתו וממשיך לסרק את שיערה הרך, מגעו מגע משי וצבעו משקיף חום ותמימות מה.
"נעלם, ברח עם הכוכבים" השיבה ברוגע, נשימותיה ארוכות ,רגועות וחלושות, פעימות ליבה מעלות בקצבן ומתרסקות בחזיה לכדיי מיליון רסיסים זעירים חסרי מוצא וכיוון.
"אם כך, מדוע הנך מפחדת , אהובה?" הוסיף ושאל ברוגע האופייני לו, מלטף פניה באצבעותיו הארוכות והחמימות, עוטף פניה במגע חם ואוהב.
אט אט החלו צבעי השמיים מתבהרים, אט אט החלו העננים מתקטנים וחומקים. אט אט הזהיבו שמי הלילה, מלטפים את העולם, לוחשים לו כי טוב.
היא חייכה חיוך רך ומתוק, מסיטה מבטה , פוגשת מבטו. לא חלף זמן מה ושפתיו האדמדמות פגשו בריסיה הארוכות, ספק מלטפות ספק כובלות. אותו הרגע הניחה לעיניה להיעצם, למילותיה להחליק דרכן החוצה מבין נבכי ליבה ולפלס דרכן דרך שפתיה. חיוכה המתוק התרחב, כעת כבר לא התאפיין בגודלו אלא באושרו המשתקף .
"אני מפחדת מהפחד, אהוב יקר." השיבה חרישית, לחישותיה רכות, נשימותיה אט אט גוועות.
"עד הפעם הבאה.." לחש ולטף פניה בחום, כי זהו הרגע היחיד לאורך היום בו נפגשו הרוחות, הלוא זהו הרגע היחיד ביום, תחת שמי הלילה החולפים, כי יכלו להבטיח אחד לשנייה שלום.
אט אט נעלמה גופתה, גופו נעלם יחד אתה. לא נותר זכר, כדבר לא ארע. הלא הינה היא לבנה- והוא הינו חמה.