שלום, יפהפייה – פרק 26.

# היריד בערב #

~מנקודת מבטה של מלאני~

אלוהים אדירים, לא יכולתי פשוט להפסיק לחשוב על ליאם ועל השפתיים שלו, בכל פעם שנזכרתי במגע שלו, בזרועתיו שעטפו אותי, בליטופים שלו על גבי בטני, בנשיקות הממכרות והמשכרות שלו.. צמרמורת תקווה את כל כולי והחרב החדה שבחדות, כלהב מושלם שפלח את גופי ומרט את עורי, גורם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. לכל מערכת, תא ואיבר בגופי לרעוד ולהיטלטל כאילו והקרקע נקרעה מתחתיי מהצווחה שצווחת וקודחת בראשי כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות שגרמו לי לקוצר נשימה, חשתי כיצד האוויר נגזל מרעותיי הצורבות והבוערות כאש להבה שהלמה בקרביי הלוהטים, כל סערותיי סמרו והפרפרים השתטלו על בטני, פורעים וקורעים אותי.. אני עצמי ככלי שבר, לבי הלם בחוזקה, הוא כל כך.. – לא! לא מלאני את לא יכולה להתאהב בו! נסתי להטיף לעצמי, אסור.. הדבר שגואי, לא נועדנו להיות ביחד, בכלל לא הייתי צריכה ללכת ולנשק אותו בשירותים ואז בבית שלו, מה קרה לי? מה חשבתי לעצמי? אבל כבר חשתי כל כך שבורה ונואשת, זקוקה וצריכה למעט אהבה.. רגליי הובילו אותי לסף דלתו, והדרך שבה האירועים הדרדרו גרמה לעולם לדום מלכת, מאיה, החברה הטובה שלי.. לא מוכנה לדבר אליי, וכך גם ליאם.. הפסדתי את שניהם במכה אחת, מיץ מרה עלה בגרוני ותחושת בחילה בעבעה בבטני.. זה הסוף.
"מאיה, בבקשה, דברי אתה.." פלטתי בהתחננות.
היא שלבה את ידיה ורק התרחקה ממני יותר, מתעלמת כאילו ואיני קיימת, כאילו והיא אינה שומעת אותי.. שנאתי זאת, זה הזכיר לי את היסודי, למה היא חייבת להיות כה תינוקית?
"מישהו שמע מעופרי?" לפתע לני שאלה. "מאז הפרידה שלך ממנה היא נעלמה.." משכה בכתפיה לכיוון זאין.
הוא זקף את גבתו וגבו התקשח. "טוב, זו לא בעיה שלי יותר, היא ילדה גדולה".
"אבל אתה לא יכול לשקר שזה לא אכפת לך.." חייכה אליו נוי. "זה הכי קל לשקר, אבל כולנו רואים שאתה סובל, אנחנו רק רוצים את הטוב ביותר בשבילך.. למה שלא פשוט תדבר אתה ותניח את האגו בצד?"
ידיו התכווצו לאגרוף ופניו היו חתומות נטולות הבעה או רגש, בדיוק כמו אצל ליאם.. כאילו ואין להם לב, אין להם רגש, לא אכפת להם מאיתנו. "נוי, לעולם לא התערבתי לך וללואי, אל תעשי זאת לי". הוא השתנק. "מספיק חטפתי מלואי.." הוסיף כדרך אגב.
לואי גחך. "אבל זה מאחורינו חבר, נכון?" תפח על שכמו.
זאין הנהנן. "ברור לו, פשוט אני לא רוצה שיתערבו בזה..!"
"טוב, אפשר אולי שנפסיק לדאוג ולהתעסק בזה? אנחנו ביריד חברים! בואו נהנה!" קרא הארי במעט כעס. "סבלתי מספיק דרמה ורגשות אתמול ובשבוע האחרון, אני לא יכול יותר.." הציץ לכיוון אלנה שלחייה להטו במקצת והיא השפילה את ראשה. "אני לצדו.." לחשה.
"בואו לרכבת הרים!". הציע נייל והצביע לכיוון הרכבת הרים הענקית והמאיימת הזו, קבלתי פיק ברכיים ודמי נזל מפניי, כמכה מתחת לחגורה חשתי כיצד אני קצרת נשימה וזיעה קרה תוקפת אותי, לא, אין כל סיכוי.. "לא, חברים.. אני לא מפחדת, אבל.. אתם יודעים יש כאן עוד.. יש עוד המון דברים לעשות..!" גמגמתי, הלוואי שהקול שלי היה נשמע חזק ויציב יותר, הלוואי שאני עצמי הייתי נראית פחות עדינה, פחות שבורה, פחות עצובה.. אך כיצד?
נייל חייך חצי חיוך וכרכך את זרועו סביב אגני מקרב אותי אליו, כל טיפת רגש שלי נעלם… הייתי בטוחה שאני אתרגש מכך ואצווח צווחת אושר בנשמתי ובראשי, אך דבר לא הורגש או נראה בעל משמעות או ייחודיות מסוימת, עצמתי את עיניי ופלטתי אנקת ייאוש, מדיימנת.. למען השם, לא! מדמיינת שזה ליאם.. שמקרב אולי אליו ונושק לראשי.. דמי התחמם והתפרע בעורקיי וכל פיסת עור בגופי הוטחה ורטטה, לבי התכווץ והלם בחוזקה וראשי הסתחרר, בטני התהפכה ונקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, אבדתי את שיווי המשקל ו..- "אל תדאגי מל, אני לא יעזוב לך את היד, מבטיח".
האוויר נגזל מרעותיי.. ממש כמו בלון, זה נייל. "הו, אממ.. תודה.. תודה נייל.." מלמלתי וחייכתי אליו חצי חיוך קטן ומהרתי להשתחרר ממנו, הייתי חייבת להתבונן בפניו של ליאם, היה לו מבט רצחני וחסר רגשות, אש להבה לוחמנית בערה בעיניו כשקולד שנמס, כזהב נחושת.. עיניים שיכולתי להתבונן בהן כל היום ולחוש.. לחוש מוחזקת בזכותן.. כיצד לא הבחנתי בכך עוד בשיחה הראשונה שלנו באותה מסיבה?
עלינו במהירות לרכבת, התור היה קצר בגלל שהיריד רק התחיל.. באמת נגע ללבי שלנייל אכפת ממני, אבל זה מאוחר מידי. הוא נזכר בי מאוחר מידי, איני חכתי נצח או שנים, אבל הלב שלי נגנב במהירות אדירה לאדם האחרון שאני רוצה.. באופן כללי איני רוצה להתאהב באף אחד מהבנים האלו, איני רציתי חבר אי פעם בכל חיי.. לא חשבתי שאני זקוקה למישהו, אהבתי לשבור לבבות ולשחק ברגשותיהם, ליאם לעומתי הוא כה רציני וישר, כנה ואחראי בעל לב זהב.. הוא יותר מידי טוב בשבילי, אני כשטן לידו, כדבר אפל.. מה הוא מוצא בי? למה הוא זרם אתי? פשוט חשתי עצובה ודקירה בנקודה מסוימת בגופי שלא ליאם נמצא לידי עכשיו, הוא ישב לצד מאיה, מחייך אליה ומנסה נואשות להשיג מעט תשומת לב.. מדוע הוא אינו יכול להסתכל עליי כך?
התבוננתי בכל שאר הזוגות: אלנה והארי, נוי ולואי.. כן, הם מושלמים יחדיו, כל אחד מהם מצא את הנפש התאומה שלו, רק אני לא מוצאת ולעולם לא אמצא, תמיד כשנתתי למישהו להכנס ללבי התאכזבתי ונשברתי, נפגעתי ורוסקתי כל פעם מחדש.. הייתי בטוחה שליאם שונה, שליאם לא ינטוש אותי, לא ישכח ממני, לא ישבור לי את הלב.. הייתי בטוחה שהוא האחד שלו חכתי, כי היה משהו קסום, מחשמל, מיוחד ומהפנט במגעו.. הוא נגע בי נפשית ופיזית, בדרך שבה איש לעולם לא נגע.. אבל הכול הייתה אשליה.. סתם תקוות שווא שלעולם לא יתגשמו, האמנתי בבלתי אפשרי והוא פגע בי.
"הכול בסדר מלאני? את נראית כאילו את עומדת לבכות.." מלמל נייל בדאגה וסקר את טווי פניי.
מצמצתי בעיניי, דמעה אחת זלגה, לעזאזל – דמעות?! בגללו?! לא, זה כבר יותר מידי, זו לא מלאני, מה קורה לי? "סתם.. יש לי אלגריה לאבק.." שקרתי והדבקתי את החיוך המזויף, למה לי אין זוגיות יפה?
ולפתע חשתי שלבי ושפיותי נשארים מאחור, צווחה נפלטה מרעותיי הכי חזק שאפשר, דמי התפרע בעורקיי ולבי הלם בחוזקה, בטני התהפכה אלפי פעמים וראשי היה ריק ממחשבות, כל סערותיי סמרו והצמרמורת הכתה בי בחוזקה כל פעם מחדש, מצאתי את עצמי לרגע בין שמיים לארץ ואז נופלת, עולה, צורחת, צוחקת, משתוללת.. והכול בחשכה, בעיניים עצומות, חשה כיצד העולם ואני עצמי מתפרקים..
ואז בחשכה הזו, הצלחתי לחוש מגע של עור אל עור שגרם לי להתכווץ בתשוקה, פקחתי חצי עין, בלעתי את רוקי וזה צרב, כל מערכותיי דלקו והבלעתי חיוך שנגד את תחושתי.. ידו של נייל.
ירדנו מהרכבת הרים ומהרתי להשתחרר, קופצת ראשונה ורצה למטה, כולם צחקו והלכו אחריי.
"נייל, אנחנו צריכים ללכת!". קרא זאין, נייל חיבק אותי ונפרד מכולם במהירות לא נותן זמן או מקום לשאלות, נשמתי עמוק, איני בובה, אני חייבת לדבר על כך עם ליאם. "אנחנו צריכים לדבר". הטחתי לו זאת בפנים.
מאיה גלגלה את עיניה והלכה ממנו. "אין לנו על מה לדבר מלאני…" הוא מלמל.
"כן ועוד איך!". השתנקתי המומה ממנו. "ליאם, אנחנו.. אנחנו התנשקנו, אנחנו כמעט שכבנו, אתה צוחק עליי? פתאום היא נכנסה ושכחת שאני קיימת ו..-"
"אמרת לי מההתחלה שאת לא אוהבת אותי, שנהיה סתם הכרית ניחומים האחד של השנייה, אני באמת לא מבין למה נפגעת מזה" הוא משך בכתפיו.
טוב, עוד שקר וטעות שעשיתי, מה חשבתי לעצמי כשהצעתי לו זאת? "ליאם, אני מצטערת אבל אתה חייב להבין.. זה היה הרבה יותר עמוק ממה שאתה חושב שזה היה..-"
"מלאני, לטובתם שנינו ולטובת האנשים שאנחנו אוהבים, בואי לא נדבר יותר, בסדר?" שאל ואחז בכתפיי.
השפלתי את ראשי.. לא, זה בכלל לא בסדר. "אוקי.." לחשתי והלכתי משם אחרי כולם.

~מנקודת מבטה של נוי~

התיישבתי לצד מאיה במכוניות המתנגשות על מנת להרחיק אותה מקו האש – מלאני. התבוננתי בהארי ובלואי שצחקו בינהם והתבוננו בי ובאלנה שישבה לצד מלאני, ליאם פרס את זרועותיו ותפס את זוג המושבים הקטנים, הבלעתי חיוך, מדהימה הדרך שבה חשתי כל כך.. חלק ממשהו.
נייל ישב לצד זאין, הם לא יכלו להפסיד זאת, זאין נראה במעט לחוץ וזה גרם לי לדאוג למה.. אבל העדפתי לנקות את מחשבותיי בכל הדברים שסובבים אותנו, היינו מודעים למטען הכבד שכל אחד מאתנו גורר על גבי השני, ורק רציתי ללילה אחד לשכוח מכך ולהנות עם אהבת חיי ונפשי, לואי, הוא שלח לי נשיקה באוויר ואני החזרתי בחזרה.
"אתם כל כך דביקים!". פלטה מאיה בכעס.
חשתי שהיא פגעה בכבודי עכשיו, זקפתי גבה. "מה הבעיה?"
"כלום, פשוט כל הדרמה שמסביבנו באמת מתחילה לשגע אותי כבר..!" הגביהה במעט את קולה.
גלגלתי את עיניי. "ברוכה הבאה למועדון מאיה". חייכתי אליה. "אבל מה.. מה קרה?"
"כלום, בנים זה עם חרא!" ירקה בטון מחליא.
נאנחתי וסובבתי את ההגה במקצת, משפילה את ראשי.. חשתי כיצד להב חד ומושלם דוקר את לבי בחדות וגורם לי לדמם מבפנים, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת עצבים וקרביי בערו בעוז, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים וגרוני היה חנוק, חשתי כיצד בטני מתהפכת שוב ושוב ואלפי הצלפות מכות על גבי עמוד השדרה שלי ומרטיטות את כל גופי.. גורמות לסערותיי בעורפי לסמור.. התכווצתי בכאב וראשי קדח בחוזקה, בית החזה שלי כאב וחשתי כיצד החור השחור רק גדל ושוקע יותר, חותך אותי, מרסק אותי, מנפץ ושובר למליוני חתיכות.. בוב הוא חרא. אבל לא כולם, לואי הוא המלאך שלי, הוא הגיבור שלי, הוא האהבה שלי. "אולי זה נכון, אבל לא כולם חייבים להיות כאלו.."
היא זקפה גבה ופלטה גיחוך. "נוי, בחייך, אל תהיה כה תמימה!". העבירה קצוות שער סוררת לאחורי אוזנה, לא, אני כלל לא תמימה.. האמיני לי. "את לא מכירה את התחושה שאת מניחה את האגו בצד ומתגברת על הפחדים והפגמים שלך, שאת צועדת לגבר שאת אוהבת על מנת לבקש סליחה ובסוף מוצאת אותו עם משהי אחרת במיטה.. זו תחושה.. זה הדבר הגרוע ביותר בעולם, אין כל מילים לתאר זאת, איני מאחלת לחוש את זה לאיש.." היא חבקה את עצמה על מנת להשתלט כנראה על הצמרמורת.
"אבל הייתם ביחד את וליאם?" שאלתי בבלבול.
היא סמנה בראשה לשלילה. "לא, ברחתי לו התאמת רגע אחרי שספר לי משהו מאוד אישי ועמוק.. אבל זה לא אומר ש..-"
"את לא חושבת שהוא נפגע ממך?" שאלתי במעט כעס, זה כה אנוכי. "שהוא חשב לעצמו למה לעזאזל להשאר מאוהב בך במשך שנה שלמה ולא לקבל ולו פעם אחת מילה יפה? שהוא העדיף להמשיך הלאה בדרך שלו על מנת למצוא שוב את האושר, הוא אינו היה חייב לך כלום.. ואת כנראה נזכרת מאוחר מידי מותק".
בחיים, תמיד קל להבין את הנבגד, את האדם הפגוע והשבור, את האדם אשר לו הדמעות זולגות ראשונות, את האדם החלש שרק מתלונן וצועק בייאוש וברחמים עצמאיים, אך האם אי פעם משהו פקח את עיניו באמת ונסה להבין את הבוגד? מדוע לעולם לא מנסים להבינו? מה היו הסיבות שלו, מה היו ההשלכות שלו, מה היו רגשותיו? תמיד קל לפנות לחלש ולצדד בו, אך לעמוד לצד הבוגד בעל המסכה הקשוחה.. את זאת איש לא נסה לעולם לעשות, וזה נורא.. אני מכירה את ליאם, הוא אינו היה מעולם באמת בוגד ופוגע בה, גם בפעם הראשונה וגם עכשיו.. למה היא שופטת אותו כך?
"אני לא מאמינה, באיזה צד את?!" אגרופיה התהדקו והיא התבוננה בי מוכת הלם.
גלגלתי את עיניי. "אין כאן צדדים, אתם זוג, אתם חברים טובים, ואתם מספיק בוגרים בשביל לפתור זאת לבד, אבל להתעלם, ולכעוס ולהאשים אותו לא יועיל לכם בכלום.." זרקתי זאת כדרך אגב ולפני ששמתי לב הוטחנו אני והיא לפינה על ידי נייל וזאין. "היי!". קראנו שתינו והחלנו לצעוק, סובבתי את ההגה לכיוונם אך מלאני ואלנה התנגשו בנו גם… אוי, אני גרועה בכך.
מאיה לקחה את ההגה והחלה להתקרב לכיוון הארי ולואי שבדיוק חבטו באלנה ומלאני, אך במקום לפגוע בהם פגעה בליאם שעף על גבי הבנות.. התפזרו שם כולנו, פגעו באנשים אחרים, הם פגעו בנו, לא הפסקנו לצחוק והחיוך לא ירד מפנינו.. הרוח קרעה את שערי והצליפה על גבי עורפי וחשתי כל כך חיה!
"מותק, הייתי בטוח שלעולם לא נפגע אחד בשני!". קרא לואי וחבט בנו שוב.
"גם אני לא אהובי.." קרצתי לעברו וחבטנו בהם בחזרה, ליאם העיף את הבנות שהעיפו את נייל וזאין.. התפרענו שם לגמרי וגרמו לפקק רציני שכמעט ובלתי אפשרי לעבור ולנוע בו.. באמת שאני מרחמת על הבאים בתור.

~מנקודת מבטו של זאין~

יכולתי להשבע שבעת הכנסתי את ידיי לכיס של אחד האנשים בפעם השלישית להיום, יכולתי לראות שער חום ארוך וגלי למדי, יכולתי להריח את הבושם הזה ממרחק.. לבי עצר מלכת, הקרקע נקרעה מתחתיי וכל עולמי החשיך, דמי התחמם בעורקיי וראשי הסתחרר.. עופרי, אף'.. היא כאן!
חשתי לכוד בין הלב למוח, הלב שלי פשוט משך אותי אליה ללא כל שליטה מסוימת, היה נואש וזקוק, צריך וחייב את הקרבה שלה, את החיוך שלה, את קולה המתקתק והרך.. אך מוחי, ראשי הארור סתר זאת – אל תהיה אנוכי זאין.. חשבתי לעצמי, אתה יודע שאנך רוצה להכניס אדם כה יקר וחשוב לחייך במצב שבו אתה נמצא.. אך הבעיה הייתה שחשתי ריק, חלול, אטום וחסר חיים בלעדיה.. שבועיים של דיכאון ושממה, של אפלה ושל כאב לופת ללא כל טיפת רחמים, לגמתי, שאפתי, חשתי אותה וגרוני היה חנוק, דמעות עמדו בעיניי.. אני מתגעגע אליה יותר מידי, כשאני מתעורר בבוקר אני מושיט יד ומחפש אחריה, אני יושב לי על גבי הכורסה הארורה והלבנה בביתי וחש כיצד החור השחור שבבית החזה שלי גדל, היא הייתה הקרן אור והתקווה ליופי ולביטחון העצמי שבחיי, היא הייתה הדבר הטוב ביותר שאי פעם היה יכול לקרות לי, היא הייתה והיא עדיין.. חלק ממני שאני ומחיי, הלב שלי שבור, האוויר נגזל מרעותיי, כל יום איטי וזוחל כנצח.. ואני חש שאיני יכול עוד לעמוד בפיתוי ואני מוכן לשמור ולהגן עליי, תמיד היה ברור לי שאהיה מוכן לבלום כדור למענה, יכולתי לעשות הכול בשביל לשבור אותה בטוחה ומוגנת.. ורציתי זאת כי אני אוהב אותה יותר מידי, אי אפשר לתאר זאת.. אני הילדה שלה חכתי כל הזמן הזה, והיא פשוט הולכת ונגזלת לי, נעלמת וכבר לא שם.. כחול שמחליק מבין אצבעותיי ואיני עושה דבר על מנת לעצור את הטירוף המענה והמייסר, המורט עצבים והמטריף כל דעת הזה.. המידה שבה נמשכתי אליה הייתה קטלנית ומסוכנת, חסרת שליטה או מעצורים.. וידעתי שהיא שווה זאת, היא שווה הכול.. כל דבר בה מקצה רגליה עד קצה שערתה האחרונה ומה שמבפנים, הלב זהב הנוצץ והיקר שלה יותר מכל זהב טהור..
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק אל תוך קרביי, זהו זה, אני מרגיש חייב לגשת אליה, כפות ידיי היו מזיעות והחיוך התפשט על גבי טווי פניי, חשתי כמו ילד קטן שיושב לצד עץ חג המולד הראשון שלו.. היא עצמה הייתה הנורות של עץ חג המולד, היא הייתה יפהפייה מידי בדרך כואבת. וואו, אוקי, לנשום.. אני גבר, אני זאין מאליק, כמה קשה זה כבר יכול להיות?
תחבתי את ידיי בשערי ונגשתי אליה. "שלום עופרי". אמרתי לגבה.
היא קפאה במקומה והסתובבה אליי, שפתה התחתונה נשמטה והיא הייתה בהלם. "זאין.." היא לחשה ונראתה כאילו עומדת לאבד את שיווי המשקל, אהבתי לראות עד כמה אני יכול להשפיע עליה, זה היה מדהים בעיניי.
"מה קורה אתך? כולם אמרו שנעלמת לגמרי מאז..-" אך לא הייתי מסוגל לומר את המילה הזאת, תעבתי את עצם קיומי בגלל זה.
"שזרקת אותי? כן, זה בסדר, התגברתי על כך, סתם בכיתי ונכנסתי לסרטים בהחלה אבל אני לגמרי בסדר עכשיו ומקבלת את ההחלטה שלך". היא תחבה את ידיה לכיסה ודברה בקלילות כאילו רק היום בבוקר ישבנו זה לצד זו בקפטיריה שבתיכון.
זקפתי גבה, לבי נשבר והתנפץ בין רגע. "את רצינית..?" פלטתי בהשתנקות לא מאמין, פאק! חשבתי לעצמי, אבדתי אותה!
היא הנהנה. "כן, אתה יודע איך זה.. זוגות מתאהבים ונפרדים, הרי מי אמר שהאהבה יכולה להישאר לנצח? כשחושבים על כך, מה היא בכלל אהבה?" צחקקה. "סתם מילה שהאדם המציא שמבטאת רגש, חלום, תקווה שכבר אבודים עוד מהמבט הראשון.. תודה לך על כך שהערת אותי ופקחת את עיניי למציאות". חבטה בחזי וקרצה אליי.
תפסתי את ראשי בין ידיי וחשתי כיצד אני נצרב מבפנים וגוסס עד הסף, עד זוב דם. "את בטוחה שהכול בסדר אתך?" שאלתי ברעד.
היא הנהנה. "כן, וכחושבים על כך.. לעולם לא היה יותר טוב! סוף כל סוף עשיתי עגיל בטבור וקעקעתי על עצמי קעקוע של כוכב על גבי העורף, אני חשה אדם אחר עכשיו, השתנתי, ורק לטובה.. והכול בזכות הפרידה הזו ובזכות לוק".
עיניי נקרעו לרווחה ודמי נזל מפניי בחרדה. "מי זה לוק?!" צעקתי עליה.
"הידיד החדש שלי, הכרנו במועדון.. אוי, הוא לא לגמרי מאוהב בי.. אבל אני לא נותנת לו.. טוב נו, לפחות לא תמיד". משכה בכתפיה וצחקה כמו ילדה קטנה בת 16 שמאוהבת בפעם הראשונה, מצמצתי בעיניי. "מה כל כך טוב בו שהוא נתן לך לעשות דברים כאלו? זה מסוכן!"
היא שלפה סיגריה מהכיס שלה. "תפסיק להיות כזה כבד מאליק". ירתה לעברי והציתה את הסיגר, במהירות חטפתי זאת ממנה כדבר טבעי ומעכתי על גבי המדשאה. "ממתי את מעשנת? את יודעת שזה כלל לא בריא ועלול לגרום לסרטן?!"
"אתה צוחק עליי.." גלגלה את עיניה. "בוקר טוב, אתה גם מעשן!".
אני חסר תקווה. "בסדר, אבל את לעולם לא..-"
"אתה לא אבא שלי, בסדר? אז תפסיק לומר לי מה לעשות, איני חייבת לך דבר ואתה לא לי, בוא פשוט נמשיך הלאה.. בסדר?" ירתה ובדיוק נער בן 20 בערך נעמד מאחוריה, היה לו שער שחור קצוץ בתספורת מוזרה, היו לו זוג עגילים באותה גבה שמלאית וכהה ועוד עגיל אחד על גבי השפה, עיניו היו שחורות כפחם והוא לבש בגדי עור בלויים.. היו לו עור חיוור וקר, אך מה שגרם לדמי לנזול מפניי הייתה אור העובדה שהוא סובב אותה אליו והחל לנשק אותה בתוקף, זו הייתה מכה לא הוגנת ומענה, מייסרת מתחת לחגורה, דמעות עמדו בעיניי.. המראה הזה הכה והצליף בי בחוזקה, רק רציתי להעיף אותו ממנה ולסמן את השטח שלי, לבי נשבר, היא אינה יכולה לעשות לי זאת, לעשות זאת לעצמה, לא זה שגואי!
"תראי מה הבאתי לך.." מלמל והגיש לה דובי גדול וחום.
היא קפצה במקומה. "אוי, תודה.. זה כה חמוד, אתה מקסים!". נשקה ללחיו.
פשוט עמדתי קפוא וחסר נשימה, כמו פסל, עציץ, כמו סתם אחד.. באמת לא אכפת לה ממני יותר? באמת אני עד כידי כך לא חשוב לה? אך היא עדיין בעל המשמעות העצומה ביותר בעולם הארור הזה בשבילי, הייתי חייב לבדוק את השטח לפני המכה הגדולה. גחכגחתי בגרוני והיא גלגלה את עיניה.
"לוק תכיר, זאין. זאין – לוק, לוק – זאין". אמרה כדרך אגב.
הנהנתי. "אתה החבר שלה".
"בקרוב כן.." משך בכתפיו.
שלבתי את ידיי בקשיחות. "במה אתה עוסק בדיוק?"
"אני ברמן במועדון אחי, מנגן רוק עם החברים במוסך, אתה יודע.." הוא צחק.
גלגלתי את עיניי, זה מה שמושך אותה? "אתה מתעסק עם סמים?"
"זאין!". ירתה לעברי עופרי אך התעלמתי ממנה, מחכה לתשובה ממנו.
הוא בלע את רוקו בברור. "בעבר, עכשיו כבר לא".
"ומה העניין שלך בדיוק בעופרי?" הצבעתי עליה.
הוא זקף את גבתו. "זה ממש לא העניין המזורגג שלך, בסדר? אני לא מכיר אותך, אתה לא אותי, אז קח את עצמך ולך מפה חתיכת שיט שכמוך". ירה לעברי ודחף אותי לאחור.
זה הדליק את כל מערכותיי והחזרתי לו דחיפה בחזרה, חבטה, בעיטה, אגרוף גרר דבר ונקלענו למכות רצחניות.. עופרי צווחה ונסתה למשוך את לוק ממני, נייל גם נסה להשתלט עליי.
"חבר תרגע,שלוט בעצמך!". צעק לאוזני.
העפתי אותו ממני. "אל תגע בי!". איימתי עליו. "אתה מת!!". צווחתי על לוק וחבטתי בלסת התחתונה שלו מעיף אותו על גבי המדשאה, הוא במהירות התעשת ובעט בבטני, התכווץ באב והחזרתי לו אגרוף ללחי שלו והוא בעט ברגליי, רק ראיתי כיצד הראש שלו יוצא מהמקום.
ולפתע, בלי לשים לב, עופרי נעמדה בינינו, והאגרוף שלי הוטח בפניה והיא צנחה על גבי המדשאה.. נפלתי על גבי ברכיי, לא, בבקשה, אלוהים, לא!

*******************
~מתח~ חחחחחחח…
– המשך היריד שלנו יבוא-
איך הפרק? אהבתן? זה ממש חשוב לי לשמוע כי פשוט לא סובלת את הפרק הזה.. הוא יצא לי לא מעניין בכלל לדעתי ושקלתי למחוק ולכתוב שוב מחדש.. אני לא סובלת באופן כללי את הרעיונות או את הכתיבה שלי, באמת שכשאתן כותבות לי שאתן אוהבות אני בשוק.. כאילו – מה יש לאהוב בכתיבה או בסיפור? אבל בכל מקרה ממש תודה, כי זה מחזק אותי ודוחף אותי להמשיך במרץ רק למענכן!
אני באמת מתה עליכן וזה מוקדש מכל הלב לכל אחת ואחת ממכן כי אתו נסיכות פשוט.. זה באמת סוג של בית שני בשבילי האתר הזה! 3>
אני אמשיך מחר בערב כי אני יוצאת לטיול.. :(
אוהבת 3>