קטע ממש קצר – פתיחה לסיפור.

שדות זהובים נפרסים על קילומטרים של קילומטרים. השמש השוקעת צובעת אותם באלפי גוונים זהובים וכתומים של יופי. באלפי משיכות מברשת עדינות שיוצאות ביחד תמונה מרהיבה כל כך, שקשה לקלוט אותה בתמונה בודדה. ציפורים לבנות וגדולות מניפות את כנפיהן ועפות במעגלים גדולים סביב השדות הבלתי נגמרים. אי שם, בסוף הפסים הזהובים שכאילו נמשכים עד אין סוף, במרחק יותר גדול בשביל לחשוב עליו עכשיו, נמצא כפר. בתי אבן קטנים, אנשים מתרוצצים ממקום למקום. קונים, מדברים, מבשלים. אבל זה לא חשוב יותר. שום דבר לא חשוב יותר מהשדות הבלתי נגמרים של החיטה, שמקבלת גוון אדום יותר ככל שהשמש שטה בזהירות לעבר היבשה. היום עומד להיגמר, אבל אני לא זזה אפילו מעט ממקומי. לא מראה שום כוונה לקום מכוך החיטה שסוגר עלי מכל הצדדים עלי. מאחורי ישנם עקבות. חורים בתוך שדה החיטה. לא טיבעיים, כאלה שרק אדם יכול לעולל. אני מציירת בדמיוני את ההתרחש בשדה לפני שעות. או היה זה לפני שנים? אני רצה בכל הכוח. לא עוצרת לרגע. אפילו לא כדי לנגב את הדמעות שלא מפסיקות לטפטף לכל עבר. בנקודה מסויימת, אני נתקלת באבן ומתרסקת על הרצפה. הבכי פוסק, ורק כלום נשאר. חור גדול שנדמה שלא יתמלא לעולם. לא רוצה לדבר. לא רוצה לחשוב. ואחרי כל כך הרבה זמן שאני בורחת מהמציאות, היא לא מוצאת אותי. המחשבות, הסיוטים הלא פוסקים האלה מפסיקים לעטוף אותי. אני משאירה את עיני פקוחות ומריצה את הזמן קדימה – אני עדיין כאן. לא מרגישה רעב, לא צמא. אני לא מרגישה יותר שמחה – כנראה שלעולם לא ארגיש. אני מרגישה כל כך ריקה, שלא משנה כמה חמצן אשאף – תמיד אשאר כלום. מעטפת בלבד שאין כלום בתוכה. אני מפחדת לעצום את העיניים – לתת לסיוטים לעטוף אותי ולגרור אותי לעולם ממנו אני כל כך מפחדת , המציאות. אז אני מתכווצת באותה תנוחה ומחבקת את רגלי בידי, לא מחכה. לא חושבת. השמש בינתיים שקעה עוד כמה סנטימטרים. זה לא משנה. אי שם – במקום רחוק מדי ועצוב מדי – מישהו מחפש אחרי. אולי יותר מאחד. אבל לי זה לא משנה. אני רוצה לשקוע בתוך הכלום, ולא להיות דבר.