בתולת הים האחרונה- פרק 1

זה היה היום הגורלי. היתי בת 130, והירח היה מלא. שערי הבהיק באור לבן, ולשערי הזהוב נוסף פס כחול נוסף. כאשר אנו בנות 255, שערנו הופף כחול, ואנחנו הופכות להיות בנות אל מוות וחלק מהים. איש לא יוכל לפגוע בנו. נגעתי בפס הראשון שבשערי, שבו היו פנינים ורודות. תמיד, כשבתולה זוכה לחגוג 10 והפס הכחול הראשון שלה מופיע, שוזרים בו פנינים ורודות. הצמה הנוספת שלי היתה עדיין זהובה. ובה קלועים כוכבי ים קטנים. את הצמה הזאת קלעה אניסה, חברתי. אניסה היתה אמורה להיות בת גילי באותו היום (עכשיו) אבל כשמלאו לנו 90, היא נעלמה. חשבנו שהיא נלכדה, או החליטה להפוך לסלע. הצמה היתה כל מה שהיא הותירה לי. בחלומות שלי אני עדיין שומעת אותה אומרת לי : "אנדריאה, אני חיה, ברחתי. בואי אלי! אנדריאה." אני ממשיכה לחלום עליהה, עד היום. שחיתי 100 קילומטרים, וכריש ליוויתן אחד אפשר לי לישון על גבו. כשקמתי הוא נעצר. הבנתי שעליי לרדת עכשיו. הודתי לו ושחיתי לדרכי.הייתי רעבה, ועמלץ אחד הציע לי דג טונה. הודיתי לו בנימוס, והלכתי. בדרכי ראיתי מחזה איום. דולפין קטן נתקע ברשת דיג, חשבתי שהוא מת, כי ננטש כבר. אבל הוא קרא לי: "בתולה! עזרי לי! שחררי אותי! ננטשתי כאן ואני רעב!" בכה. החלתי לקרוע את הרשת ולבסוף שחררתי אותו. "תודה!" קרא וקפץ אלי, "שמי אנדריאה. ומה שמך?" שאלתי אותו. "שמי אריאל." אמר. "שמע אריאל, אני יצאתי למסע. תרצה להצטרף אלי?" אריאל שמח וקרא: "כן! תודה אנדריאה!" והמשכנו לדרכנו,יחד.