גבעת הכוכבים- פרק 5

היא צעדה בביטחון אל פנים חנות כלי הנשק, הבעתה אדישה וחסרת כל תזוזה. הוא התקדם בצעדים איטיים בעקבותיה, חיוך זעיר מרוח על שפתיו,אצבעותיו מסרקות בנוחות את שיערו אחורנית וזיק של שובבות נחשף בעיניו הבהירות.
"אני רוצה.. את .. זה!" קבעה בהחלטיות והצביעה אל כיוון להב ארוך וחינני, רצוף אבני אוב אשר על גביו השתקפה דמותו של המוכר בעיסוקיה.
חיוכו של בהיר העיניים התרחב. הוא הניח את כף ידו על כתפה, מסמן לה כי עליה להפסיק לבלבל במוחו של המוכר. עליהם למהר ולסגור את העניין- את קניית כלי הנשק, ולעבור הלאה.
היא נאנחה באכזבה חלושות והרימה מבטה אל עבר בהיר העיניים, מתקדמת בצעדים איטיים אל עבר הקיר ולבסוף נשענת על גבו וצופה בקנייה המתמשכת, אשר ארכה לערך כעשר דקות תמימות. בסוף הקנייה, סימן לה בהיר העיניים להתקרב. היא הנהנה והתקדמה אל עברו בצעדים מהירים, מעיפה מבט אחרון לאורך הלהב החינני ופוסעת את דרכה אל מחוץ לחנות.
"התלהבת מהלהב ההוא, אה?" שאל בהיר העיניים והחל מעמיס את אחרוני כלי הנשק על גב סוסה, הלוא סוסו סחב מחצית, וגם זה היה יותר מדי בשביל סוס יחיד.
"הוא היה.. יפה, מרשים" השיבה בכנות וליטפה את צוואר סוסה לאורכו, מחייכת חיוך מאוכזב ונושקת לו ברכות, נשיקה מהולה באכזבה.
"כשנחזור לטירה נבקש מאיירון להכין לך להב דומה, וזו תהיה ההגנה שלך.." מלמל בהיר העיניים בחוסר ריכוז וסיים את העמסת כלי הנשק, מתקדם אל עבר סוסו ומטפס אל עבר גבו במהירות מפתיעה.
"אם איירון יודע לעשות הכל, למה אתה הולך העירה בשביל לקנות נשקים?" שאלה בא הבנה, מטפסת על סוסה גם כן, אוחזת במושכותיו ברעד חולף ומתייצבת על גבו בביטחון.
"צריך מעט מהכל, לא? עיצוב הנשק של איירון אומנם מקוריים, אבל בשביל לנצח מלחמה- צריך מגוון." השיב בהיר העיניים והחל מניע סוסו לתזוזה, אוחז בביטחון במושכותיו, מחל ברכיבה קלילה.
סוסה החל מתקדם באיטיות אחר עקבות סוסו, היא נאנחה עמוקות והחלה סוקרת את העיר הזעירה, את הדוכנים, הבתים בעלי החלונות הפתוחים, והנשים אשר הציצו דרכם- דגות אחר רכילות עסיסית. היא חייכה בינה לבין עצמה והביטה מלפניה, הסוס ובהיר העיניים נעלמו כליל. היא סקרה את סביבתה בלחץ- אך דבר לא נגלה לעיניה. הכאב החל חודר עמוק לליבה, והלחץ החל גדל ואופף את גופה.
היא פקחה את עיניה, כמתעוררת מחלום אשר נחל כישלון קודר. היא סקרה את סביבתה, צדו השני של המיטה ריקני. היא העיפה מבטה אל עבר החלון, אור בהיר חודר דרכו ומאיר את החדר וצלליו. היא נאנחה עמוקות, וחזרה לשכב במיטתה. הלוא בין כה וכה צהריים- לא יזיקו מספר דקות לעכל את המאורע.