אשמייק חלק 9~

אוקיי הנה זה!
קודם כל, תודה רבה לקלייר, קלואי ושרלוט שמגיבות לי כמעט על כל סיפור! אני שמחה שאתן אוהבות את "אשמייק"!

התקדמתי לעבר חדרי, ובדיוק כשהייתי קרובה אל הדלת, דייב יצא מחדרו. ניסיתי למהר לחדרי כדי שלא אצטרך להיתקל בו, אבל הוא שם לב אלי.
"היי מייק," הוא צעד לעברי, "מה נשמע?"
"בסדר," עניתי תשובה עלובה. העובדה שדייב ידע שאני בת, גרם לי להרגיש ריחוק מוזר.
דייב שם לב שאני מסתייגת ממנו ועיקם את פרצופו, "נו, די עם הפרצוף המאובן הזה כל פעם שאנחנו נפגשים! תהיי בטוחה שהסוד ישאר ישאר שמור אצלי."
זאת הבעיה, שהוא ישאר ולא יעוף לעזאזל. "איך גילית אותי?"
דייב חייך חיוך רחב ושילב את ידיו, "בתור אחד שיודע לצייר, אני מזהה שוני בין גוף נשי לגוף גברי. חוץ מזה, אני גם ווקאליסט בלהקה, ואני יודע לזהות טונים שגבר בחיים לא יצליח להגיע אליהם. תמיד יש את החספוס שנובע מהשינוי שהנער עובר בתקופה מסוימת. אין לך את החספוס אפילו קצת."
ידי החלו להזיע, בגלל זה דייב תמיד ניסה להבהיל אותי? כדי לשמוע אותי צורחת ולזהות אותי? נחרדתי, "אז איך ראלף וכריס לא זיהו אותי? הם שמעו אותי גם צועקת לפעמים, לא?"
"ראלף לא ווקאליסט ולא זמר, הוא מתופף. חוץ מזה, לכריס יש הרבה על הראש בזמן האחרון, הוא לא ישים לב כל עוד לא תתנהגי מוזר יתר על המידה…" הוא נעצר לרגע, "מה עם כריס? הוא כבר חזר?"
הנהנתי. ידעתי שדייב וראלף מעולם לא ראו את כריס כשהוא ככה. כי אם כן, אז הם היו יודעים על הצלקת, אבל הם לא. נאנחתי.
דייב הרים גבה, "את בטוחה שהוא חזר? הדלת שלו סגורה."
הנהנתי בראשי שוב, "הוא היה מדוכא והוא רצה לישון." למרות שעכשיו צהרים.
דייב בחן אותי בחשדנות, "איך את יודעת?"
הרמתי גבה, "דיברתי איתו…?"
"הוא לא התפוצץ עלייך? לא צעק? לא צרח? לא נעל את הדלת?"
הסתכלתי על דייב וחיפשתי בפניו צחוק, אבל הוא היה 100 אחוז רציני לגמרי, "צרח?"
דייב צמצם את עיניו, "טוב… הוא לא נותן לאף אחד להתקרב אליו במשך יומיים שלמים אחרי ביקור אצל אבא שלו. פעם הוא נשאר חודש שלם בתוך החדר ולא יצא, ראלף רק הביא לו אוכל."
חודש? חודש שלם!?
דייב ראה את ההלם בפני, "אז את מבינה, להיכנס לחדר שלו אחרי שעות ספורות, זה די מחשיד, לא?"
נשמתי עמוק, "אולי ההשפעה של אבא שלו הייתה פחות מבפעמים הקודמות פשוט…?"
דייב בא לענות, אבל הרמתי את ידי והשתקתי אותו, "מה זה משנה."
לפתע חשתי צורך לקרוס על מיטה, ולא לחזור יותר. חשתי עייפה ומדוכאת, והרגשתי שהזמן, שעבר כל כך לאט, הוא קללה.
"אני הולכת לישון," הפטרתי.
צעדתי אל חדרי ונשכבתי על המיטה.
למה אני כל הזמן חושבת עליו? למה כל כך איכפת לי? מה זה קשור אלי בכלל?! כל פעם שכריס מרגיש חרא אני רוצה לפוצץ את העולם רק כדי לגלות איך לעזור לו. אבל הוא בנאדם שפגשתי לא יותר משבוע!!!
אני מתחרפנת!!!!
טמנתי את ראשי בכרית בכוח, עצמתי עיניים.

קמתי לשמע קולות צחוק רמים, ממבט מהיר בחלון ראיתי שכבר ערב. שפשפתי את עיניי וסירקתי את שיערי באצבעותיי, מנסה להחליק את השוונצים שפרצו לכל עבר. יצאתי מהחדר לכיוון המסדרון, וראיתי את דייב ראלף וכריס עומדים מסביב איזה ארגז…
בחנתי את פניו של כריס, הוא היה נראה בסדר גמור, אם נוריד את האדמימות בעיניים הבהירות שלו. ככל שהתקרבתי שמתי לב שדייב צוחק בעל כורחו, ושהם מוציאים בדים מוזרים מהארגז הגדול.
דייב הרים את מבטו וחייך חיוך מאולץ, חיוך שהיה אמור להזהיר אותי ממשהו.
מה לעזאזל יש בתוך הארגז הזה?!
התקרבתי יותר וראיתי פתק שרשם שהבגדים מיועדים לי, אנג'לה.
שיט! לכל הרוחות! מה האבא הזה חושב לעצמו!?
לשלוח לי… -הבטתי שוב בערימה הצבעונית שגרמה לראלף להשפך מצחוק- שמלות! למה?! למה?!?!? איך אני יוצאת מזה?!
"אה… מייק," דייב מלמל, והיה היחיד שידע מה אני, "הבגדים של אחותך הגיעו לכאן בטעות…"
אחותי? אין לי אחות!
כריס בנתיים שלף שמלה עם עיטורי בננות, ואז פרץ בצחוק סוער.
הסמקתי עד שורשי שיערי. התחתוניות והמלמלה היו מפוזרים בחדר.
דייב שוב שלח אלי מבט רב משמעות, "צריך להחזיר את זה לאחותך, לא?"
"אהאהה…" היה נדמה לי שהבנתי לאן הוא חותר.
"רגע," כריס שלף עוד שמלה ונעלם לחדרו, "כבר חוזר."
התחלתי לדמיין ולנסות להחליט באיזה מיתה כדי לי להשתמש על הנוכל "הארב קרפורט" שהיה במקרה ממש מקרי, אבא שלי.
לא הספקתי להחליט אם זה יהיה חנק או שריפה, ואז פתאום הדלת של כריס נפתחה בבום ענק. כריס עמד שם, רגלו מונפת באוויר בגלל הבעיטה, והבעתו הייתה רצינית להחריד באופן משעשע.
הוא לבש שמלה.
ראלף, ואפילו דייב, חטפו להם שמלה מהארגז כנראה הלכו להתלבש.
קרסתי על אחת הספות, איזה יופי. טוב, לפחות הם לא חושדים בי.
כריס התיישב לידי ואמר בקול סופרנו גבוה –שרק הוכיח שהוא זמר מוכשר-, "מה הדבר שמדאיג את אדוני?"
לא יכולתי שלא לצחוק, הוא היה נראה ממש מגוחך! ידיו השריריות בלטו מתוך המרקם הירקרק של השמלה הפרחונית, והוא לבש כפפות תואמות, שבקושי עלו על אצבעותיו.
"אולי אוכל להציע לאדוני לאכול?" כריס ניסה שוב, בעודו שולף מהארגז נעלי עקב גבוהות ובחן אותן מקרוב.
חייכתי, "אני רוצה גלידת פיסטוק עם תוספת עוף מוגשת על מצע כבד מעושן."
כריס שלח בי מבט נסוך בגועל טהור, אבל נזכר שהוא צריך לזרום. "כמובן, אני כבר הולכת להכין לך, בעלי היקר."
הוא קד קידה מדאיגה ופנה ללכת, הוא גם היה הולך, אם לא היה נופל בגלל העקבים.
ישבתי והחנקתי צחקוקים, כריס פלט ברצינות מעושה, "אינך בא לעזור לאישתך?! חתיכת…" הוא עצר בעצמו כשנזכר שהוא אמור להיות ליידי, "יצור חסר התחשבות שכמוך!"
הוא ניסה שוב להתייצב, אבל שוב דרך לעצמו על השמלה.
צחקתי וקמתי לעזור לו.
פשטתי את זרועי והוא תפש בידי המושטת, ונעמד. הוא התנדנד ונאחז בי בשביל שיווי משקל, אבל המלמלה הסתבכה ברגלו והוא כשל שוב, כמעט חונק אותי באחיזתו בצווארי. ניסתי לעזור לו להתייצב, וקיוויתי שיעזוב אותי מהר, כי כבר יכולתי להריח את גופו, ויכולתי לדעת שהתקלח, ובאיזה בושם הוא השתמש, וכל זה גרם לראשי להסתחרר.
"אני מצפה מאישתי שתכין לי אוכל, לא למעוד על איזו שמלה מטופשת!" ניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
כריס זייף פרצוף נעלב קשות, "איך אתה מעז להעליב דבר כה נערץ!" הוא סטר לי קלות על פניי, "אני לא מאמינה שהתחתנתי איתך!"
שום זכר לכריס של מקודם.
"אישה צריכה לספר לבעלה אם היא עצובה, "אמרתי בלי לחשוב.
כריס בא לענות, אך לפתע הבין על מה אני מדברת ושתק, לא מפסיק לנסות להתייצב. חיוכו נמחק.
"היי!" צווחה צורמניץ נשמעה מפתח המסדרון, "הגבר הזה הוא שלי!"
דייב עמד שם, לבוש בשמלה מנוקדת עם סרטי זהב.
ראלף עמד שם עם שמלה ורודה-מסטיק עם סרטים אדומים.
פרצתי בצחוק מתגלגל ועזבתי את אחיזתי בכריס, שנפל על הישבן.
דייב החל להתקדם, מפלס את דרכו בתוך ים המלמלות בין רגליו.
כריס קם בהפגנתיות, וההבעה הערמומית שוב חזרה לפניו, "מאוחר מדי! הוא שלי!"
דייב עטה הבעה המומה, "איך את מעיזה?!"
כריס חרץ את לשונו באופן ילדותי ומתגרה, "מעיזה ועוד איך!"
המראה המשעשע של דייב הולך בקושי, ושל כריס בקושי צולע (עקבים), השאיר אותי ואת ראלף מתבוננים וצוחקים, "גבירותי, להירגע!"
אבל כריס ודייב כבר היו שקועים בקרב לא-הכי-נשי של מלחמת נעליים ותחתוניות. ידו של דייב הייתה על העליונה, כי הוא לא לבש עקבים.
כריס קם וצווח בקול גבוה שהפתיע אפילו את דייב, "מייקי! תגיד לו!"
נהיה שקט, הקול הגבוה והנשי שכריס הצליח להוציא הימם את האווירה.
ראלף היה הראשון שהתגלגל על הרצפה, ודייב הצטרף אליו.
כריס הביט בהם, חיוך רחב על פניו, ואז פנה אלי, "זהו, ניצחתי. עכשיו תכרע ברך לפני, ככה הנשים אוהבות."
"את לא חושבת שהאישה צריכה להיות יותר נמוכה מהגבר?" יריתי אליו, מנסה להיחלץ מאחיזתו בידי.
כריס עזב אותי ועשה את עצמו נפגע עד עמקי נשמתו, "מייקי!"
דייב וראלף עדיין לא נרגעו, הם אפילו צחקו חזק יותק, וראלף ניסה להתקיף את פרצופו של דייב עם ערכת מייק-אפ שמצא.
כריס עמד קרוב אלי, עיניו הבהירות עדיין נשארו דוממות למרות הצחוק שלא הפסיק לצאת משפתיו.
"אני עדיין מעוניין לחלוק את הבעיות שלך, כריס." מלמלתי בלי לחשוב.
וזה לא היה בצחוק.