ילדי אימו מדוכאים – תגיבו בבקשה
"אויי נו די ! אני רק קטנה מכם בשנה " צעקתי עליהם בקולי קולות
"שנה זה מספיק …" צחק מאור והניח את ידו על גבי , כחלק צחקו וחלק חיכו בליגלוג לעברי..
"דיי כבר זה ממש לא מצחיק מפגרים, אני הלך מפה ! " הורדתי את ידו של מאור מעלי וצעקתי
"אוווווווווווווווווווווווווווווו ! " חיממו כולם
"איזה פחד פיצ' מאיימת עלינוו כולם , תיפסו מחסה.. ! " אמר מאור בעוקצנות ובזילזול נוראי שצבט לי בלב
"אתה דוחה ומגעיל או.קי !" אמרתי ויצאתי .. מבלי להסתכל לאחור , איך הוא עושה לי את זה כל הזמן !
ואיך אני כמו מטומטמת כל הזמן סולחת הפרצוף היפה שלו תמיד מצליח לבלבל , נו באמת אני פתטית !
שבא למות !. הלכתי הביתה נישכבתי על מיתתי וריחמתי על עצמי.. מסתכלת על התקרה הלבנה ובוכה ,
מה יהיה ההסוף איתי מתי התבגר !
נישמע דפיקה קלה על הדלת
– " אני לא פה מתתי ! "- צעקתתי לעבד דפיקות הדלת
נישמעה חריקה חרישית מהדלת … העברתי את מבטי על האיש העומד בכניסה לחדר
זה היה יובל , הסטתי את מבתי ממנו אל התקרה חזרה..
-"תעי מקום "- אמר יובל והתישב לידי וכימעט עלי ..
" אין לי עצבים עליך יובל עוף מפה ! צא מהחדר ואל תשכח לטרוק את הדלת על עצמך כשאתה יוצא טוב?" אמרתי לאלירן , בידיעה שלא באמת רציתי שילך רציתי שישאר וירחם עלי.
"מה ! באמת?" שאל
"לא …" אמרתי והתחלתי ליבכות בכי מר ,
הנחתי את ראשי על בירכב
"יובל, מה עושים במצב כזה תגיד ?" שאלתי , מנגבת את הדבעות המרוחות בעיני..
"לומר את האמת אני די במצב דומה , טל זרק אותי אז ישבתי בבית בכיתי וריחמתי על עצמי ועכשיו כששמעתי שאת במצד דומה לשלי באתי לרחם על עצמי איתך.." אמר יובל מלטף את שערי..
"אה…." אמרנו יחד מרחמים זה על זה , על עצמינו…
"טוב נו מזה פה יום הזיכרון ! " אמרתי..
"סבבה.. -תא הטקס-" אמר יובל בקול סמכותי ..
"אהה…" חזרתי למלמל ברחמים עצמיים רבים..
" טוב יאאלה בואי נעשה משהוווו " קצץ יובל ממיתתי במרץ … שלא ידעתי שיש בו בכלל..
"מה כבר אפשר לעשות כשמבואסים , רוצים למות .." אמרתי.. שוכבת ומביטה עדיין בתקרה הלבנה והמשעממת..
מבטינו התצלבו יחד..
"את חושבת על מה שאני חושב !" צעק יובל בהתלעבות מניע את תלתליו מצד לצד..
"ערבבבב גלידה ודמעותתת" צעקתי.. אלוהים יודע מאיפה מצעתי את הכוח ליצעוק ולאמץ את שרירי הפה..
"אה.. תאמת שאני חשבתי יותר בכיוון של .. להדליק תטליויזיה על הערוץ התורקי על מיוט ולדובב את השחקנים ,אבל… זה רעיון הרבה יותר טוב !" אמר יובל..
"אוי איזה פקינג ילדי אימו , לבושים שחורות ושונאים את החיים היינו כשהמצנו את זה… ילדים מדוכאים ומרורים מין השורה..
שכשכל פעם שקרא לנו דבר רע ומבאס הינו הופכים את זה לסיבה למסיבה …" צחקתי ..
" מטומטמים… אנחנו. וגם נישארנו באותו המצב…" אמר יובל..
הלכתי להביא את הגלידות מהמקרר.. וכמו שמנים אכלנו כבר חצי ..
יובל פתח את קופסאת הגלידה השלישית שהיתה בטעם בננה ..
"מי יתן וכפית גלידה זו תהיה לנו נחמה מתוקה.." אמר יובל ולקח עוד מהגלידה הדוחה הזו..
"שהסוכר והשמנת ירגיעו את לבבינו הצורבים ושלא יוסיפו חלילה שומנים !" הוספתי לומר..
ולאכול מהגלידה..
"אמן !" בירך יובל.. והמשיך לאכול..
"אוי כבר כואבת לי נורא הבטן !!!" אמרתי והפסקתי לאכול מהגלידה .
"עדיף כאב בטן מכאב לב " הוסיף לומר לידברי יובל.. ולקח עוד חופן גדול מהגלידה..
סיימנו לאכול את 5 קופסאות הגלידה איכ… אכלנו את כל הסוגים הקיימים וכבר באלי להקיא..
יובל הרים את הגיטרה ששברה הרבה ללבות ותחיל לשיר שירי דיכאון.. הצטרפתי עליו
בשעה היתה שעה מאוחרת והגיעה הזמן ללכת לישון ..
"טוב יאלה אני הלך …" אמר יובל וקם לעבר הדלת..
"לא! , אתה לא צריך.. אני גם ככה לבד בבית … תישאר לישון איתי בבקשה.." עצרתי בעדו..
"טוב.. רק בתנאי שבלי גלידות יותר " אמר יובל וחזר לשבת לידי..
" חחחחחח מבטיחה …" צחקתי..
תגובות (2)
זה ממש יפה!אבל יש לי שאלה שאני אשמח אם תעני עליה: מה הקשר לילדי אימו? הסיפור (הקצר) עצמו הוא ממש יפה אבל לא הוספת שם שום דבר שקשור לילדי אימו (הייתה לי.תקופה ארוכה שהייתי אימו (4 שנים) ועכשיו אני סתם פריקית מדוכאת עם מלא קעקועים ועגילים…
אז אשמח אם תעני על זה :|
קטע נחמד. דרוש שיפור.. אבל נחמד