שלום, יפהפייה – פרק 23.

~מנקודת מבטה של נוי~

התיישבתי על גבי הכורסה בצבע חום בהיר של לואי, השפלתי את ראשי והבלעתי חיוך מנסה להסתיר את הסומק שתקף את לחיי, לבי הלם בחוזקה ומגעו המייסר כשוקולד מר גרם לגופי לרטוט ולהתכווץ, לצרוב ככוויה, דמי התפרע בעורקיי כשפתיו נשקו לצווארי ואפו התרכך עם הכתף שלי, כל סערותיי סמרו ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים, ראשי הסתחרר בתוקף וזרועו שלטפה את זרועי… על גבי בשרי חלחלה לי כה עמוק והרעידה, שכרה את כל חושיי, בטני נקשרה באלפי קשרים והקרקע התפוגגה מתחתיי, כמכה מענה מתחת לחגורה קרביי בערו והתחושה המורטת עצבים הזו מהמגע המדהים והמהפנט שלו גרמה לי להסחף למערבולת של רגשות שלעולם לא חלמתי שאשאב אליהם, נסתי לראות את הסרט אך הוא אינו נתן לי.
"לואי, אני מנסה לצפות בסרט.." נאנחתי ונענתי את הכתף שלי על מנת מעט להרחיקו, שנינו ידענו שזה לא יותר מסתם משחק. "צפי יפהפייה, אני לא מפריע לך.." לחש אל תוך עורי ונשק זרם של נשיקות במורד הלחי שלי.
דמי נזל מפניי וכפות ידיי היו לחות מהלחץ והמתח האדיר שמשודר אליי מצדו, חשתי שאני מאבדת את עצמי, מטה את ראשי לאחור ועוצמת את עיניי נשארת על החזה שלו. "לואי.." לחשתי. "אתה לא נותן לי לראות". ושנינו גחכנו, רעותיי צרבו ושרפו כאש להבה שפוצצה את כל כולי, הדהדה בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וחרבה אותי.. עד הסף, עד זוב דם.
"זו את שלא נותנת לעצמך לראות מתוקה, אני רק מנשק אותך.. זה רע?" צחק.
גלגלתי את עיניי והתבונני בו, מתיישבת ממולו וכורככת את זרועותיי סביב צווארו. "לא.. זה לא לו, זה מדהים.. אתה מדהים.. הכול כל כך מושלם עכשיו.. אני רק רוצה להקפיא את הרגע הזה ולא לקום מהכורסה הזו.. אני אוהבת אותך כל כך". נשקתי נשיקה קטנה לשפתיו.
הוא אחז במותניי והשכיב אותי על גבי הכורסה, עצם התנוחה הזו גרמה לבטני להתכווץ באגרוף המוכר ולנקודה מסוימת בגופי להתפרע, ללהוט, להתחמם.. הו, לואי.. הוא הניח את מצחו על מצחי שלי, הריח שלו כל כך משכר וממכר.. הוא עצמו, אני שואפת, לוגמת, חשה את כל כולו בכל מבט, בכל מילה, בכל צעד.. ואני אוהבת זאת, אני באמת התאהבתי בו.. מדהים לחשוב שמישהו כה מצליח כמוהו שתור שלם של בנות צווחות לו על סף הדלת דווקא בחר בי, בנערה שהבוס שלה אנס אותה מידי יום, נערה פגועה, שבורה ורדופה.. ואני עדיין כך, רק עצם המחשבה שאני אכנס עוד פעם עם מישהו למיטה ואשכב אתו גורמת לי להתאבן במקומי ולאוויר להיגזל מרעותיי, התחושה הזו של עור אל עור הדליקה את כל מערכותיי וגרמה לכל סערותיי לסמור, הורדת הבגדים הכתה בי בחוזקה וגרמה לדמי להתפרע בעורקיי,בוורידיי בתחושה כואבת ומייסרת.. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, יודעת שהוא כן רוצה, וגם אני רוצה, אבל לא.. אני פשוט לא מסוגלת.
"את כל חיי". לחש לאוזני ונשק לשפתיי נשיקה רטובה וארוכה, לשונו מחפשת נואשת אחר שלי ואני החזרתי לו, מכרתי את עצמי בנשיקה הזו, התרסקתי ונשברתי בה, אך לפני שיכולתי להסחף הדלת נפתחה ונסגרה ברעש טריקה מחריד ומחריש אוזניים. לואי במהירות התנתק ממני והתבונן מי נכנס, הצצתי גם אני ברעד.. הארי. זה סך הכול הארי, גלגלתי את עיניי, מה הוא רוצה?
"היי חבר'ה.." מלמל והתיישב לצדנו מתבונן בסרט. "זה היומן?!" שאל בבלבול מצביע על גבי המסך השטוח.
לואי נאנח והתרומם ממני במבט מתנצל ואני החזרתי לו חיוך קטן בתמורה, התבוננתי בהארי והיה כל כך קל לראות שהאדם שבור. עיניו היו אדומות, שערו היה פרוע ופניו היו חיוורות.. לבי התכווץ בכאב וחשתי רחמים עליו, אלנה לא ספרה לי מה קרה שנפץ זוגיות מהפנטת שכזו שפשוט נועדה לקרות? גם תהיתי באותו הזמן מה לגבי עופרי.. מאז הפרידה שלה עם זאין היא פשוט נעלמה. אני רק מקווה שהכול בסדר אתה!
"מה שלומך חבר?" שאל אותו לואי ופרע את שערו.
הארי השתחרר ממנו במהירות ובתוקף. "אל תגע בי.." ירק בכעס. "איך אתה חושב שאני מרגיש?!" הגביהה את קולו.
"אני רואה שאתה שבור חבר, אבל אם לא תספר מה קרה.. איך אני יוכל לעזור?" שאל אותו לואי בנואשות, הארי העביר בי מבט ואז חזר אליו. "זה אישי מידי.." לחש.
"הארי תאמין לי שהיא גם שבורה וריקנית בדיוק כמוך, אין לך מושג כמה היא בכתה, היא באמת נפגעה.. ואם היא באמת חשובה לך אינך תשב בחיבוק ידיים ותרחם על עצמך!". כעסתי עליו במקצת, עומדת לצד החברה שלי.
"נוי, מותק, זה לא עוזר". העביר לואי קצוות שער סוררת לאחורי אוזני.
הארי התבונן בי וזקף את גבתו בתימהון. "דיברת אתה, התקשרתי אליה, שלחתי לה אלפי הודעות.. אני פשוט לא חשוב לה מספיק אם היא לא רואה עד כמה אני..-" אך לפתע הוא הפסיק ונשם עמוק. "שיהיה, יש עוד מיליון שרוצות".
פלטתי אנקת ייאוש.. הוא אוהב אותה, למה להתנגד לרגשות הללו? למרות שהכרתי את התחושה.. גם אני בהתחלה הדחקתי את המשיכה הבלתי נתנת לשליטה ללואי, את הדרך שבה אני רוצה אותו ומשתוקקת, כמהה ונואשת לו כעש שנמשך לאש היוקדת.. כסרט שקשור סביב מותניי ורק מקרב אותי אל זרועותיו שהתגעגעתי אליהן ולעזאזל, גם עכשיו אני מתגעגעת.. אך לי הייתה סיבה טובה, מה התירוץ שלו? "הארי, אמרת לה שאתה אוהב אותה?" שאלתי בלחש.
"לא". הוא פלט זאת כדרך אגב. "אני לא אחד שמתאהב נוי.." משך בכתפיו.
נחרתי נחירת בוז. "הארי, אני גם בהתחלה.." אך שתקתי, שוקלת את מילותיי בזהירות, לא יכולתי לספר זאת ללואי, מעולם גם לא אמרתי לו שפשוט התאהבתי בו אהבה ממבט ראשון. "אני גם בהתחלה לא ממש חשבתי שאוכל להתאהב במישהו, אבל תראי אותי ואת לואי עכשיו".
לואי חייך וחבק אותי. "אני אוהב אותך אהובה שלי". מלמל ונשק ללחי שלי ואז התבונן בהארי. "כל כך קשה?"
הוא הנהן. "מה אתם בכלל מבינים.." השפיל את ראשו ותחב את ידיו בשערו ברוגז. "רק לני מבינה.." דמעות עמדו בעיניו שוב. "רק לני הצליחה לראות דרכי ולגעת לי כך בלב ובנפש.. רק היא גרמה לי באמת לחוש מאושר ופחות רע ממה שתמיד חשבתי שאני.. היא ישנה אתי". לחש זאת ודמעות עמדו בעיניו. "היא הייתה כל כך חמה אליי ומיוחדת, היא אהבה אותי.." ולפתע עיניו נקרעו לרווחה. "לעזאזל, אבדתי אותה!". צעק זאת.
"הארי, היא הדבר הכי טובה שקרה לך אי פעם, לא מאבדים דברים כאלו בקלות.. כיצד אני יכול לשפר לך את המצב רוח, רק תגיד לי". אמר לואי במבט מתחנן וכאוב, הוא אינו מבין זאת..
"לא רוצה, אני רק רוצה למות.. ללכת למיטה ולא לקום ממנה אף פעם.." מלמל בינו לבין עצמו ומתח את זרועותיו. "הפרעתי לכם, דרך אגב?" הבליע חיוך.
לואי גלגל את עיניו וצחק. "רק קצת". קרץ לעברי. "אבל אתה חבר שלנו, אנחנו כאן בשבילך". תפך על שכמו ולפתע נראה חיוור, דמו נזל מפניו וידו צנחה מכתפו. "הארי.. מה.. מה זה הקעקוע הזה?" לחש.
עיניו של הארי נקרעו לרווחה, התמתחתי במקצת וראיתי קעקוע על גבי הכתף של הארי, האותיות היו קטנות אך מודגשות, כל אות בנפרד, נחרטת בזיכרון, כל אות אפלה, כואבת, מחליאה, פורקת על הנשק.. כל אות גרמת ללב להלום בחוזקה ולבטן להתכווץ יותר, לראש להסתחרר ולדם להתפרע בעורקיים.. כל אות מסמנת כאב וחולשה, דיכאון : "BROKEN" .
קפאתי במקומי ודמעות עמדו בעיניי. "הארי.. למה?" לחשתי.
"אני חייב ללכת!". קרא ורץ החוצה. "בבקשה, אל תדברו על כך, בסדר..?" מלמל וטרק את הדלת מאחוריו, לואי השפיל את ראשו ונראה אבוד, תוחב את ידיו בשערו כמנסה למצוא אחר פורקן, אחר עוגן ותקווה, חבקתי את צווארו ושחקתי בשערו ברכות, לראות את המראה של הגב של חיי כך שבור, אבוד, מתוסכל.. קרע אותי לאלפי חלקים והפך אותי לכלי שבר בין רגע, חשתי כיצד המראה הזה בלתי נסבל, העולם החשיך ונדם מלכת, הקרקע התפרקה מתחתיי ורעותיי צרבו ושרפו כאש להבה שהלמה והדהדה בכל גופי, לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה.. ראשי קדח כמטען חשמלי טעון בגעש, כמכה מתחת לחגורה התחושה המורטת עצבים גלשה בכל מורד גופי, גורמת לכל סערותיי לסמור ולכל מערכותיי לדלוק, קרביי להטו וחשתי מחנק בגרוני.. זיעה קרה שטפה את מצחי.. אני חייבת לשמח אותו, עכשיו, מהר.
"לואי.." נשקתי לראשו. "אל תדאג, הוא יהיה בסדר, אני מבטיחה לך". לחשתי לאוזנו. "להארי יש מזל שיש לו חברים אמיתיים כמוכם וחבר טוב שהוא לא יותר מאח, וזה אתה.. אני בטוחה שתצליח לעלות לו חיוך על גבי הפנים..-"
"היחידה שהצליחה לקרב אותו לאור הייתה אלנה, ואם אני יכול לעשות משהו חכם בקשר לזה.. אני אגרום להם לחזור".
דמי נזל מפניי. "אסור להתערב בעניינים של זוגות אחרים.." לחשתי.
"אבל היא גם אוהבת אותו, אני באמת לא מבין מה קורה לה". מלמל ונאנח על גבי הכורסה באפיסת כוחות. "אולי.. אולי תתקשרי אליה?"
הנהנתי ושלפתי את הטלפון מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי, גללתי בידי אחר שמה של אלנה וכשמצאתי חשתי כיצד האושר לופת אותי בחוזקה וסוחף את כל כולי, התקשרתי אליה במהירות ורק התפללתי שהיא תחליט לענות.
לאחר שבעה צלצולים שנדמו כנצח מורט עצבים היא ענתה. "נוי.." לחשה בהפתעה. "מה קורה?"
"המצב רע". פתחתי במהירות. "את לא מבינה מה הארי עשה.. את חייבת לחזור אליו!". זעקתי, לואי סמן לי במעט להרגיע את הרוחות, תמיד הייתי דרמתית וחסרת תפקוד במצבי לחץ ומקרי חירום שכאלה, אך ברגעי אמת חייבים להוכיח את עצמנו ולנצח במגרש של הגדולים, לנצח את הפגמים, את הפחדים ואת החששות שלנו.. לפתע זה חלחל לי כה עמוק וחרב אותי עד עפר, מה שאני צריכה לעשות עם לואי, לסמוך עליו.
"מה קרה?!" היא צעקה בחרדה וקטפה אותי חזרה למציאות.
מצמצתי בעיניי. "הארי עשה קעקוע של הכיתוב 'BROKEN'.." לחשתי. "אלנה, לא אכפת לי מה את חושבת אני ולואי דואגים לו, אתם חייבים לדבר בהזדמנות, לא מגיע לשניכם פרידה כזו!".
חלקנו רגע של שתיקה, לואי זקף את גבתו בתמיהה ואני משכתי בכתפיי מחכה לתשובה ממנה, קולה היה רועד וכאב לי שגרמתי לה שוב לחוש רע. "די.." היא מלמלה. "פשוט די עם זה, אנחנו אף פעם לא באמת היינו זוג בסדר? ודווקא נראה שהארי מסתדר עם הפרידה די יפה.. לא ראית מה כתבו במגזין? כמה שהוא שתה ועם כמה בנות הוא יצא אמש? הייתי סתם אחת.. אף אחד לא אמר שהקעקוע הזה קשור אליי, בבקשה אל תתערבו בזה..!" היא במעט הרימה את קולה.
"לני, אני מצטערת, זה פשוט..-"
"אל תקראי לי כך!". היא צעקה עליי ונתקה לי בפרצוף, פלטתי קללה חרישית. "מקרה אבוד". מלמלתי. "היא בטוחה שהוא שכח ממנה לגמרי בגלל מה שקרה אמש במועדון.."
לואי גלגל את עיניו ופלט אנקת ייאוש. "כולנו יודעים שהוא עושה זאת בשביל לשכוח ממנה.."
"שיהיה, זה בעיה שלהם, אם הם לא יכולים להתמודד כמו גדולים.." משכתי בכתפיי והבזקתי מבט לכיוון לואי שהבין את הרמז. "אז איפה היינו?" שאל בשובבות והשכיב אותי חזרה על גבי הכורסה.

~מנקודת מבטה של מאיה~

השעה הייתה די מוקדמת בבוקר, מחר זה היריד הגדול שכל שנה מצפים לו, ובשבילי הוא בעל משמעות עמוקה כל כך… היום שבו ליאם נשק לי בגלגל הענק ושפך את לבו לפניי, רק עכשיו הבנתי עד כמה טיפשה הייתי, הוא עשה את כל זה בשביל להגן עליי.. בשביל לא לגרום לי לחזור לסרסור הארור שלי.. וכן, כנראה גם בשביל להגן על ג'סיקה, ואני לאחר שדרשתי את האמת והבטחתי שהכול יהיה בסדר אכזבתי אותו שוב פעם כמו תמיד והלכתי, תמיד כרבנו ולו במקצת או התווכחו פשוט קמתי ועזבתי, אני חושבת שזה בטבע שלי, בדם שלי, ביצר שלי.. לעולם לא גמרתי משהו שהתחלתי, מעולם לא חשתי את התחושה המרגשת מלאת הגאווה העצמית של הניצחון המתוק, תמיד עזבתי בתי ספר, עיר, ארץ.. תמיד ברחתי מחוגים או משיעורים, אף פעם לא באמת שמרתי על קשר עם חברות, אפילו עם הטובות ביותר שלי שאיני אשכח אותן לעולם.. ובמיוחד עם גברים, עקב כך שהייתי חייבת לפרנס את המשפחה ואמי, היצור הנוראי הזה שהביא אותי לעולם, דמי ובשרי, האדם הכי שנוא עליי בעולם הארור שאני חיה בו.. שלחה אותי לזונות, איזו אימא עושה זאת למען השם?!
וכך גם קרה עם ליאם, תמיד ברחתי לו, אפילו מסיבות טפשיות, והוא תמיד נלחם על מנת להחזיר אותי בחזרה, הוא לעולם לא נתן לי ללכת, לעולם לא עזב אותי ונתן לי ליפול.. חזרה למעגל שלי שלא משנה לכמה טוב ואושר אזכה ואחווה בו, הוא תמיד ייגמר בייאוש ובכאב.. עצמתי את עיניי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לכל הרוחות, אבל אני אוהבת אותו, זה לא ברח לי, זה לא עוזב אותי, זה דובק בי.. ועכשיו הגיע תורי לא לתת לו ללכת, יכולתי לראות את האכזבה והכאב שנקרו בעיניו, בגללי.. אני גרמתי לו לכך, ואני חייבת להפסיק, אני חייבת להלחם בעצמי, אני חייבת להשתנות, לשנות את חיי.. לעשות מה שבאמת לבי מורה לי ולא לחשוב על מה שכולם יכולים לומר או להניח, אני רוצה אותו, אני מתגעגעת אליו, ואני עומדת לחזור אליו..!
הבלעתי חיוך ופתחתי את דלת ביתו לרווחה, כה נאשתי להפתיע אותו. "ליאם..?" קראתי במעט מגביהה את קולי, אף קול לא נשמע והנחתי שהוא עדיין ישן למעלה, לבי הלם בחוזקה והתכווץ בכאב.. אוי, מתוק. תמיד הוא העיר אותי בבוקר המהפנט והממכר ביותר בעולם, המשכר חושים והפורק, בנשיקות קטנות על גבי ראשי ולחיי והפזמון של WMYB לפתע השירים שלא נגעתי בהם במשך שנה צווחו בראשי.. כל כך אהבתי כשהוא שר לי אותם וגורם לי לחוש מיוחדת. אהבתי ונמשכתי לכל פרט ופרק בו, מקצה רגליו עד שערתו האחרונה, לגמתי, שאפתי עמוק אל תוך קרביי הלוהטים ודמי התפרע בעורקיי, והלב הטוב והמנצנץ שלו, יותר מכל הון שבעולם.. כיצד וויתרתי עליו כה מהר?
בטני התכווצה לאגרוף המייסר, נעמדתי מול דלת ביתו ומצאתי עצמי קופאת, גרוני היה חנוק ודמי נזל מפניי, כפות ידיי הזיעו במקצת מהלחץ והמתח האדיר וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת עצבים.. הקרקע התפרקה מתחתיי ופשוט הושטתי את ידיי ופתחתי את הדלת, רק לעשות זאת כבר למען שנינו, כן.. אני נלחמת בעצמי למען שנינו, אלו ורק היה מבין את הקושי שבכך.
אבל הלב שלי נשבר בין רגע ומוחי סתר את המראה שלפניי, מלאני חבוקה בזרועותיו של ליאם.. שכובה על גבי חזהו החשוף והערום והוא מניח את ראשו על גבי שערה.. הם נראו כל כך מושלמים ומתאימים, דמעות עמדו בעיני.. לא.. לא.. בבקשה, לא! "חלאות!!". צווחתי והם התעוררו בעת ובעונה אחת, ליאם ראה אותי וקפץ מהמיטה, לפחות הוא לבוש בבוקסר.
"מאיה, מה את..?"
"אל תתקרב אליי!". צווחתי עליו. "אני שונאת אותך ליאם פיין! איך יכולת לעשות את זה?!" חבטתי בחזהו..
הפעם, לא אני נתתי לעצמי ללכת, הוא נתן לי ללכת, אל תתן לי ללכת..
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, נכנסת חזרה למכונית שלי, חבטתי בהגה, משפילה את ראשי.. מתמכרת לכאב ולאובדן. נשברתי. הוא אומנם הפסיד אותי ללא כל דרך חזרה, אבל גם אני הפסדתי את האדם היחידי שאי פעם באמת אהבתי..