כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 7

-נקודת המבט של הארי-

לא הצלחתי להוציא את המחשבה הזו מראשי, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. היא הולכת לישון פה.. לישון אצלי בבית.. כמובן שזה לא בדיוק איך שדמיינתי שזה יהיה.. הייתי בטוח שבפעם הראשונה שהיא תהיה אצלי, אנחנו נהיה בלתי מופרדים. הייתי מדמיין אותנו יושבים יחד עם המשפחה שלי, דמיינתי את ג'מה משחקת איתה ואוהבת אותה, לפחות דבר אחד קרה כמו שחשבתי, ג'ימה באמת אוהבת את טלי.. דמיינתי את הפעם הראשונה שלה בחדר שלי, דמיינתי שאנחנו מכורבלים יחד מתחת לפוך, מחובקים, מתנשקים, רואים סרט או סתם מדברים, מאמצים את המגע אחד של השני.. דמיינתי אהבה בינינו, לא שנאה.. נאנחתי, והשענתי את ראשי על גב הספה. בהיתי בתקרה, מנסה לא לחשוב על כלום. השעה כבר הייתה 8 וחצי בערב, עוד חצי שעה אנחנו נאכל ארוחת ערב. טלי עדיין ישנה למעלה עם ג'ימה, ואמבר הלכה לישון בחדר שלי, כמובן אחרי שהיא שחררה צרור קללות וצעקות על זה שטלי נשארת כאן. הצחיקה אותי התגובה שלה, היא הרי יודעת מה היחסים בינינו, אז מה פתאום באו לה כל רגשות הנחיתות האלו. הרמתי את הראש, וקמתי מהספה. התקרבתי אל החלון, יורד שלג בחוץ. הסופה הזו רק הולכת ומחמירה.. שמעתי דלת נסגרת למעלה, ומישהו רץ במדרגות. הסתובבתי וראיתי את טלי, היא קראה בהתרגשות "יורד שלג!" ולבשה את המעיל שלה, ונכנסה למטבח. חייכתי, והלכתי אחריה. ראיתי את החלון של המטבח פתוח, היא יצאה בחוץ. עברתי את אמא שלי, שגם חייכה כשהיא ראתה את טלי. נעמדתי בפתח החלון, והחיוך שלי רק התרחב. טלי עמדה שם, באמצע החצר, מושיטה את ידיה באוויר, מנסה לתפוס פתיתי שלג. היא הרימה את ראשה, מביטה מעלה, מסתובבת סביב עצמה, מתלהבת מהשלג כמו ילדה קטנה.. אלוהים אדירים.. איך בן אדם אחד יכול לגרום לי להרגיש ככה? איך זה הגיוני שלראות אותה ככה, גרם לליבי להחסיר פעימה. היא התנהגה כמו שבטח ג'מה הייתה מתנהגת עכשיו אם היא הייתה ערה, וזה מה שהיה יפה בה.. היא בוגרת כשצריך, אבל לפעמים גם מוציאה את הילדה הקטנה שבה, לא מתביישת מכלום. היא ראתה אותי עומד שם, וחייכה אלי חיוך רחב, וצעקה לי 'יורד שלג!!' חייכתי אליה, מרגיש את ליבי מאיץ את פעימותיו. הינה זה שוב, התחושה הזו, התחושה הנפלאה הזו שהיא גרמה לי להרגיש.. לא היה לי את זה ביחסים שלי עם אמבר, אם אפשר לקרוא לזה יחסים.. הרגשתי את אימא שלי נוגעת לי בכתף, עומדת לידי ומביטה בטלי, שעדיין הביטה אל השמיים.
"אתה עדיין אוהב אותה.. מה קרה ביניכם?" היא אמרה לי בקול חלש, כנראה כדי שטלי לא תשמע.
"אני לא.." אני לא יכול להודות בזה, להודות בזה אומר שזה נכון. ואני לא רוצה שזה יהיה נכון. אני לא יכול לאהוב אותה. לא מגיע לי לאהוב מישהי מדהימה כמוה. היא יותר מידי טובה בשבילי. הסתובבתי והתיישבתי על הדלפק במטבח.
"אני מכירה את המבט הזה שלך.. אתה עדיין אוהב אותה." היא אמרה וחזרה לתנור, בודקת מה עם העוף. השענתי את מרפקיי על השולחן, וטמנתי את ראשי בשתי ידיי. נשמתי נשימה עמוקה.
"מה קרה לכם?" היא שאלה שוב, ופנתה אל השיש, ממשיכה לחתוך סלט. אני לא יכול לספר לה, מה אני אגיד לה? שאני בגדתי בבן אדם היחידי שאי פעם אהבתי? שאני שברתי את הלב של הבחורה היחידה שגרמה לי להרגיש? שגרמה לי להתאהב? שגרמה לי להבין מזה לאהוב מישו..
"סיפור ארוך." אמרתי וסיכמתי את הנושא. היא לא המשיכה לשאול.
"איזה כייף!!" טלי נכנסה פנימה, לחייה היו אדומות מהקור, וכך גם האף והידיים שלה. היא הלכה אל התנור והושיטה את ידייה, מחממת אותן. "אני מתה על שלג!"
"שמנו לב.." אמא אמרה לה וחייכה אליה, טלי חייכה במבוכה. היא הסתכלה עלי, אבל כבר לא חייכה לי כמו שהיא חייכה מקודם. זה יצא לה, היא חייכה אלי בטעות, מתוך התלהבות, לא כי היא רצתה.
"את צריכה עזרה, אן?" היא שאלה אותה אחרי שחיממה את ידיה.
"תוכלי לערוך את השולחן?"
"כן, בטח." היא חייכה, אמבר בחיים לא שאלה את אמא שלי אם היא צריכה עזרה.. אבל מצד שני, מה אני בכלל משווה את אמבר לטלי..
"הארי, תזיז את עצמך, תוציא את הצלחות ותעזור לטלי." אמא זרקה אלי מבט מלא משמעות, קמתי מייד. אם יש משו שלא מתעסקים איתו, זה עם המבט הזה..

-נקודת המבט של טלי-

"תודה על הארוחה, אן. היא הייתה מעולה." חייכתי אליה בזמן שפיניתי את הצלחות מהשולחן. הארוחה הייתה ממש שקטה, הרגישו את האי נעימות באוויר. ג'מה הייתה שקטה, בקושי אכלה, עדיין חולה.. אמבר לא הפסיקה לזרוק לי מבטים כאילו היא מתה להרים את הסכין ולדקור אותי.. והארי.. אוי.. הארי.. היה לו פרצוף של תשעה באב כל הארוחה.
"אני שמחה שאהבת, מתוקה." היא חייכה אלי.
"אני אשטוף כלים." אמרתי לה כשראיתי אותה פותחת את הברז. היא רצתה לומר משהו, אבל ישר קטעתי אותה "אן, את הכנת את הארוחה. תני לי לפחות לשטוף כלים.. לכי תנוחי." חייכתי אליה והזזתי אותה מהכיור, מתמקמת מולו ופותחת את הברז.
"הארי, תיקח לה את מה שהיא שוטפת ותייבש?" היא שאלה אותו כשהוא נכנס למטבח.
"אממ כן בטח." הוא אמר מיד, ואן יצאה, משאירה אותי ואותו לבד במטבח.
"אתה לא חייב להיות פה. אני יכולה לייבש לבד." אמרתי לו בלי להסתכל עליו, רואה אותו בזוית העין עומד מטרים ספורים ממני.
"ולהתעסק עם אמא שלי? לא תודה." גיחכתי, ואז הצטערתי על זה. אסור לי, אסור לי להרגיש בנוח לידו, אסור לי להרגיש כלום לידו. מחקתי את החיוך מפניי במהירות, מעבירה לו צלחת לייבוש.
"אפשר לשאול משהו?" הוא אמר אחרי כמה דקות של שקט, בדיוק העברתי לו עוד צלחת.
"לא." אמרתי ישר, בלי לחשוב. אני לא הולכת לפתח איתו שיחה.
"מאוד בוגר, טלי." הוא פלט בציניות. זרקתי לו מבט עצבני.
"תתמודד." העברתי לו כוס.
"מה יש לך? אי אפשר לדבר כמו אנשים נורמלים?"
"אני לא רואה פה אנשים נורמלים." עקצתי אותו. זו הדרך היחידה שלי להגיב בלי להרגיש.
"את מתכוונת להמשיך עם זה עוד הרבה?" הוא התעצבן, והרים מעט את קולו. הוא זה שמתעצבן?!
"כן, הארי. אני ימשיך עם זה כמה שצריך. אז כדאי שתפסיק לבזבז את הזמן של שתינו, ופשוט תשתחרר ממני כבר!" אמרתי לו את זה בעצבים, לא צועקת, אבל בהחלט הטון שלי היה גבוה יותר. הוא הסתכל עלי כמה שניות, המום ממה שאמרתי לו. ואז בשנייה אחת, ריחמתי עליו. הוא שוב מצליח לגרום לי לרכבת הרים של רגשות, רק מהמבטים שלו. שנאתי את ההשפעה שלו עלי.
"את יודעת מה? אין בעיה, אני ישתחרר ממך. בתנאי אחד." הוא זרק את המטלית על השיש והתקרב אלי, נעמד כמה סנטימטרים מולי. הלכתי מעט אחורה, יוצרת מרווח בינינו. אני לא יכולה לחשוב בצלילות כשהוא קרוב מידי. זו עוד אחת מההשפעות שהיו לו עלי, גם אחרי שנה וחצי.
"מה אני צריכה לעשות בשביל התענוג הזה שתשתחרר כבר?" אמרתי בציניות.
"להסתכל לי בעיניים, ולהגיד לי שאת שונאת אותי. להגיד לי שאת לא מרגישה כלום. להגיד לי שמתי שראית אותי, לא היו לך צמרמורות כמו שהיו לי, שלא הרגשת את הצורך העז לנשק אותי, כמו שאני מנסה להדחיק את העובדה שכל מה שאני רוצה עכשיו זה רק לנשק אותך." הייתי המומה. לא, הייתי בהלם. הייתי גם המומה וגם בהלם. הוא לא הוריד את מבטו ממני, ולא יכולתי להוריד אני את שלי. כל כך רציתי להתרכז בעובדה שהוא אמר כרגע שהוא רוצה לנשק אותי, שהוא אמר שהוא הרגיש צמרמורות כשהוא ראה אותי, בדיוק כמו שאני הרגשתי.. כל כך רציתי להתרכז בזה.. אבל כל מה שחשבתי עליו, זה שיש לו חברה, אבל הוא עדיין בא ואומר לי את זה. בגידה זה לא רק מעצם המעשה, זה גם מעצם המחשבה..
"יש לך חברה, ואתה אומר לי את זה. עכשיו תחשוב לבד מה לא בסדר פה." אמרתי לו בקול שקט, נפגעתי בשביל אמבר. עד כמה שהיא לא כלבה, לא מגיע לאף אחת להרגיש את מה שאני הרגשתי, את תחושת הבגידה המרה וההורסת הזאת.. הוא הסתכל עלי, ראיתי לו במבט שהוא הבין מה הוא אמר, ושהוא הבין למה אני התכוונתי.
"טלי, אני ואמבר לא-"
"הארי! נו שעה אני מחכה למעלה!" אמבר נכנסה למטבח וקטעה את הארי, מדליקה את כל חושיי ברגע. יש קול יותר מעצבן משלה?!
"אני עוזר, אמבר. משהו שלא יזיק לך לעשות לפעמים.." הוא אמר לה בציניות, אפילו קצת בזלזול. הייתי בהלם. איך הוא מדבר אליה? או יותר מזה, איך היא נותנת לו לדבר אליה ככה? לא הכרתי את הצד הזה בהארי..
"חה חה." היא לא התייחסה לזה אפילו, מה שעושה את זה יותר גרוע. זה אומר שהיא רגילה לזה..
"למה לי לעזור? הבאתם לנו עוזרת להלילה.." היא פלטה והסתכלה עלי בזמן שהיא כרכה את ידיה סביב צווארו של הארי, נצמדת אליו. הוא לא הגיב. והינה הלכה לה כל תחושת חמלה שהייתה לי אליה לפני רגע. הסתכלתי עליה. לא טלי, אל תרדי לרמה שלה. תתעלמי. תהיי יותר טובה מזה. לבשתי חיוך על פני, והסתובבתי אליהם, יד אחת נשענת על הכיור ואת השנייה הנחתי על המותן שלי.
"אמבר, את יכולה בבקשה לקחת מפה את הארי?" אמרתי לה בחיוך הכי מאולץ שהיה לי.
"בשמחה.." היא חייכה מאוזן לאוזן והדביקה לו נשיקה על שפתיו, מולי. היא מנסה לעצבן אותי. והיא בינתיים מצליחה בזה. הורדתי את הסינר מעליי, ויצאתי משם.
ג'מה שכבה על הספה, ראשה היה על ברכיה של אן והן ראו בוב ספוג בפלזמה. יותר נכון, ג'מה ראתה בוב ספוג ואן נאלצה לשבת שם איתה..
"אן?" התיישבתי על ידית הספה לידה, מסתכלת על ג'מה, היא נראתה כל כך סובלת..
"כן, מתוקה?" היא הביטה בי עם חיוך כל כך אימהי.. וואו..
"אני רוצה להתקלח, תוכלי להביא לי בגדים?" שאלתי נבוכה. ממש לא היה לי נעים, הרגשתי כמו נטל שם, שלא נדבר על הזוג המוזר שבמטבח.
"ברור." היא אמרה מיד והרימה מעט את ראשה של ג'מה, שמה לה כרית מתחת לראש וקמה ממקומה. עלינו לקומה השנייה, והיא הוציאה לי מהארון שלה מכנס פיג'מה קצר ורחב, כמו בוקסר, וגופיית סבא לבנה, יחד עם מברשת שיניים חדשה. המיזוג בבית היה על חום, ולא הרגישו בפנים בכלל את הסופה והשלג שהיו בחוץ. היא הוציאה קופסת תחתונים חדשה, והביאה לי אותה, היא אמרה שזה של אמבר, ושאני אקח את זה. עד כמה שזה הבחיל אותי ללבוש משהו שהיא קנתה לעצמה, לא הייתה לי כל כך ברירה. בדיוק כשפתחתי את הדלת למקלחת, הארי ואמבר עלו למעלה, אמבר הביטה בי, ואז בבגדים ובדברים שאני מחזיקה.
"תהני עם התחתונים שלי.." היא זרקה ומשכה את הארי לחדרו, סוגרת אחריהם את הדלת, אבל לא לפני שהיא חייכה אלי חיוך זדוני. רציתי לקבור את עצמי ממבוכה. נכנסתי למקלחת והנחתי את הבגדים על הכיור. פתחתי את הזרם, ונכנסתי תחת המים החמים. אחרי כמה דקות של מקלחת מרעננת, התעטפתי במגבת ויצאתי, ואז, כשהושטתי את ידיי אל הבגדים, הם לא היו שם! הסתכלתי סביב, איפה הם!? הסתובבתי במקום, מחפשת, אולי התבלבלתי ולא שמתי את זה שם!? ואז זה היכה בי, הריח החמצמץ-מתוק המוכר הזה, הריח המבחיל של אמבר. היא לקחה לי את הבגדים! הרגשתי את דמי רותח מתחת לעורי, קימצתי את ידיי לאגרופים, זועמת. זה המשחק שהיא רוצה לשחק? אין בעיה! הרגע נכנסה למשחק הזה השחקנית השנייה! עטפתי את המגבת סביבי טוב טוב, מוחצת את החזה שלי ומבליטה אותו, ואפילו העליתי טיפה את המגבת, כך שתהיה קצרה יותר ברגליי. יצאתי מדלת המקלחת ופניתי לחדר של הארי, ובשנייה אחת, בלי לדפוק, פתחתי את הדלת של החדר. ואז הצטערתי על זה. אם יש משהו שלא רציתי לראות, זה את זה..