עוגת קצפת

בכיתה ישבנו במעגל, המורה הביאה מדבקות לבנות
ואמרה שהיום נשחק ״עשרים ואחת שאלות״
הילדה שאף אחד לא אוהב אותה התנדבה
ולמישהו היה רעיון מה לרשום לה

היא הסתובבה לכיווננו וראיתי מה רשום:
״עוגת קצפת״ בעט חום
הילדים התחילו להתלחשש, ולאחר מכן לצחקק
תוך שנייה כולם הבינו את הרעיון שמאחורי השם.

הילדה הזו לא הייתה רזה כלל וכלל:
היא הייתה מלאה, והאמת שאף אחד לא מדבר איתה
כל פעם היא יושבת לבד
מציירת לה ציורים, כותבת במחברת הבעה

היא לא ידעה מה כתוב ולכן התחילה לנחש,
ואז מלך הכיתה שאל ״מה יש?״
התקרבתי אליו ולחשתי באוזנו
וגם הוא הצטרף לבדיחה הזו..

אפילו המורה, שלא הייתה חכמה במיוחד,
מן חיוך קטן התנוסס על פניה.
וראיתי כמה ילדות שנראו קצת מודאגות
מה אכפת להן? זה עליה, עליה עושים צחוק

כשהיא גילתה מה זה היא לא צחקה, לא בכתה
רק התיישבה במקומה.
ואני, פתאום הרגשתי נורא. הכי נורא שיש
אבל למה שאני אלך לנחם אותה? מה יגידו החבר׳ה?

אחרי בית הספר נסעתי באוטובוס
הגעתי הביתה מותש ורצוץ.
מקרה הבוקר נשכח
וישבתי ליד שולחן ארוחת הצהריים שמח.

נגסתי בתפוח האדמה, וכמעט ירקתי אותו:
היה לו טעם מתוק-משהו
שתיתי קצת מים כדי להירגע
אבל זה היה כמו לשתות סירופ מסוכר..

בסופו של דבר דחיתי את המנה שלי בהבעת בחילה
עליתי לחדרי ונשכבתי על המיטה.
נזכרתי במקרה מהבוקר, פתאום זה עלה לי
במדבקה ״עוגת קצפת״ שהתנוססה מולי.

ואז קלטתי-
מה הילדה ההיא עשתה? מה רע?
למה כולם צוחקים עליה בגלל שהיא שמנה?
דפקתי בידי על ראשי. אתה אף פעם לא לומד, אמרתי לעצמי.

המפלצות זה אנחנו
מילים הם סכינים
ורק עכשיו אני הבנתי.
את טעמה של עוגת הקצפת הראשונה
לא אשכח גם בעוד מאה שנה..