לא כל הנוצץ זהב – פרק 21

אוט ישן. אני הייתי על המיטה בחדר שלי. משועמם. לבד. בלי אף אחד. לא כייף.
לא הרגשתי היפראקטיבי, מה שככל הנראה היה צריך לשמח אותי, אבל לא יכולתי ממש לשמוח.
אריק היה חסר לי. ללא ספק.
עכשיו, אתם בוודאי אומרים 'אבל היי, מארק, יש לך את אוט'.
קודם כל, אני ממש מאושר שאתם יודעים את השם שלי. זה מרגש אותי.
דבר שני, אוט נפלא. באמת שכן, אבל… אוט הוא פשוט אני. ללא כל ספק, הוא אני.
אומנם יותר דרקוני, יותר ערמומי ויותר פיקח, אבל אני.
אריק שונה ממני בכל כך הרבה מובנים.
נתחיל מהקל ביותר – לו יש אמא אוהבת. לי יש אבא די שונא. אם הוא אוהב אותי, הוא כנראה לא יודע מהי אהבה.
אחר כך, נמשיך לכך שהוא קצת פחות גס רוח ממני.
אני ממש גס רוח לפעמים. הרבה פעמים אנשים מתרחקים ממני ברגע שהם מכירים אותי בגלל הגישה הצינית-סרקסטית שלי.
הוא זורם יותר. לוקח דברים ביותר קלילות.
ספק אם אי פעם תתפסו אותו צועק על משהו, או אומר משהו נבזי.
כולם אוהבים אותו. אפילו הילדים המעצבנים האלו שתמיד מציקים לאחרים, אלו שמשחקים כדורסל במגרש ליד הבית שלנו.
אריק הוא שחקן כדורסל מדהים. הוא באמת תותח על. שילוב של ספורטיביות, גובה ושרירים – הוא באמת תותח, אבל זה היה הגבול של הילדים ההם.
הם סתם היו נחמדים אליו יותר מהרגיל, מה שאמר שהם לא תקעו לו את הראש באסלה של בית הספר. מה שאני לא יכול להגיד עלי.
אבל הם עשו לי את זה רק כשהייתי קטן. אחרי שהתחלתי להסתובב ממש עם אריק, ולשחק במשחקים שלנו שכללו ריצות, קפיצות, היאבקות ועוד דברים דומים, נהייתי חזק. אומנם לא היו לי שרירים כמו שלאריק היו, אבל עדיין יכולתי להרביץ להם די חזק.
הלכתי למקלחת בשביל לשטוף פנים, סתם ככה.
העברתי יד בשיער שלי. הוא היה מבולגן יותר מתמיד, וקווצת השיער האפורה שהייתה לי שם נראתה כמו זיגזג משוגע לאורך השיער שלי.
זה היה שם מאז שנולדתי.
אבא סיפר שכבר משיצאתי מהרחם (תמיד כשהוא אמר את זה, הוא הוסיף גם שאני רצחתי את אמא תוך כדי) היה לי פס אפור בשיער.
אף רופא לא הצליח להסביר את זה. היה נדמה שהפס מתעקש להיות שם מהרגע שנולדתי, כאילו כדי להבטיח שאני אהיה זקן מתישהו, או משהו כזה.
ידעתי שהמוות של אמא שלי לא קרה באשמתי, למרות שעמוק בליבי פחדתי שהוא כן.
היא מתה כשהיא ילדה אותי. זה די אומר שהולדתי גרמה למוות שלה.
אילולא נולדתי, היא הייתה עכשיו בחיים.
אבא סיפר לי. שניהם היו מאוד נרגשים לקראת הולדת הבן שלהם, אחרי כל כך הרבה זמן שלא הצליחו להביא ילדים לעולם.
הם היו באופוריה מוחלטת אחרי שהם גילו גם שזה בן. שניהם רצו בן.
אני מניח שאם אמא שלי לא הייתה מתה, אבא שלי היה אוהב אותי, ומתייחס אלי בקצת יותר כבוד ובאהבה, אבל זאת רק הנחה.
חזרתי למיטה שלי, גורר רגליים ונרדמתי עליה.
כשהתעוררתי שמעתי את המחשבות של אוט מתנגנות לי בראש.
"בוא לרכב עלי," הוא אמר לי.
"בטח!" קראתי, מאושר ששוב הקשר עם אוט חודש.
יצאתי החוצה במהירות של קליע שנורה מאקדח אל עבר אוט.
"מארק!" הוא קרא, "התגעגעתי."
"גם אני," אמרתי לו.
טיפסתי בזריזות על הגב שלו והוא המריא, אבל אז לפתע הוא ירד למטה.