זה הקסם, כל הקסם- פרק שמונה עשרה (סוף-סוף!)

רגליי דרכו על משהו מחוספס בצבע אפור. הרגשתי קטנה ליד כל המפלצות שלידי. ואז הוא הגיע, מחזיק בידי, ונושק לשפתיי..
״ליליאן!״
פקחתי את העיניים בפתאומיות. די ברור שחלמתי. השמש הכאיבה להן אז מיהרתי לסגור אותן. ״מה אתן רוצות?׳ שאלתי בזעם.
״את התחלת לצרוח. ממש, כאילו. לנופף בידיים. הערת אותי עם הבעיטות שלך, והצרחות שלך העירו את מייבל וקריסטל.״
״אני.. צעקתי?״ שאלתי, מפוחדת.
״כן. ואז פתאום השתתקת. חייכת חיוך קטן כזה. ואז הערתי אותך. פחדתי שאת..״ פניה של אביה היו מוכתמות בדמעות.
״אני בסדר,״ חיבקתי אותה, וידיי הרגישו בצמותיה הארוכות מתפוך סביבי. ״אז איפה כולן עכשיו?״ אמרתי, מנסה לחזור לאווירה הרגילה.
״הן למטה, מביאות לנו משהו לאכול. קליפת אורן נשמע טוב.״ אמרה אביה. הבטנו אחת על השנייה והתגלגלנו מצחוק.
״טעמת דבר כזה פעם?״ שאלתי אותה, והיא הנהנה. ״הייתה תקופה שהייתי קצת חולה, וזה הדבר היחיד שאימא שלי נתנה לי לאכול..״ השתררה שתיקה רועמת, וידעתי ששתינו חושבות עכשיו אותו דבר. מה ההורים והאחים שלנו עושים עכשיו? האם מחפשים אותנו? האם עדיין לא התעוררו משנתם?
״טוב, אני גוועת!״ אמרתי בקול. אביה נראתה שמחה לשנות נושא. ״גם אני,״ אמרה. ״בואי נרד.״
צחקתי שוב כשקלטתי שאנחנו ישנות בתוך פרח. ניערתי את הכנפיים שלי בחוזקה, אבל זה לא הועיל. תוך שנייה הן התכסו שנית באבקה המגעילה הזו. דחפתי עם ידיי את עלה הכותרת האדום, והשמש כמו עטפה אות בחומה כשהבטתי למעלה, אל השמיים.
״אל תקפאי לי פה,״ אמרה אביה וגלגלה עיניים. ״את יודעת, במחשבה שנייה.. לא היה פשוט טוב לעוף למטה?״
״אנחנו פשוט צריכים להתרגל למנהגים של העולם החיצון. זה הכל,״ אמרתי לה בתשובה עמומה. החזקנו חזק בעלה הכותרת, ותוך כמה שניות הפרח התעקם ממשקלנו ונחתנו למטה בשלום.
״בוקר!״ אמרה קריסטל, ונראתה מאוששת יותר מכולנו. מייבל הצטנפה בפינה. ״הכל בסדר?״ שאלה אותה אביה, וכל הריב מאתמול נשכח כאילו לא היה.
״אני בסדר,״ אמרה מייבל וחייכה קלות. ״הקיבה שלי לא בנויה לעכל קליפות אורן. זה הכל.״
אביה חייכה בהקלה כשראתה שמייבל לא התפרצה עליה בזעם, ומרחה על קליפת האורן שלה מעט מנוזל החלב שיש בעלים שקריסטל הביאה. ״זה ממש טעים ביחד!״ היא אמרה בשמחה, והגישה למייבל מעט מהמנה שלה.
אני וקריסטל נשענו על ענף שנפל. ״ממש הרפתקניות שכמונו,״ אמרתי. ״את חושבת שניתקל בחיות כלשהן?״
״אני לא בטוחה,״ אמרה קריסטל. ״אני קראתי בכמה ספרים על חיות שמסתובבות ביערות, ואף אחת מהן לא נשמעת מסוכנת במיוחד. היו שם כמה חיות מפחידות, אבל ליד הציור שלהן בספר היה כתוב שאף פיה חיה לא ראתה אותן מעולם.״
״אולי אנחנו נהיה הראשונות!״ אמרתי בהלצה.
״ממש משמח,״ אמרה קריסטל במרירות מדומה.
צחקנו קלות והלכנו אל אביה ומייבל, שניהלו שיחה ערה. ״טוב, אני חושבת שככל שנקדים לצאת אל העולם החיצון, ככה נקנה לנו יותר זמן.״ אמרתי במין רשמיות. ״מה אתן אומרות?״
כולן הסתכלו עליי בבעתה. אני לא יכולה להאשים אותן. המחשבה על יצורי יער מפחידים, מנהגי העולם החיצון וגרוע מכל- אנשי העולם החיצון עצמו, שגדולים מאיתנו פי 300, לא שימחה במיוחד אף אחת.
״ליליאן צודקת. צריך לצאת,״ אמרה מייבל. ״יש משהו שאתן רוצות לקחת איתכן?״ היא הרימה מהאדמה עלה יבש, שגודלו כגודל חצי זרת אדם- בגודל המתאים בשבילנו.
״לא קשה כל כך לסחוב את זה,״ היא אמרה, והרימה בשבילנו מהאדמה מספר עלים נוסף. ״כדאי שלכל אחת יהיה כזה. אולי נצליח לתפוס רוח מוצלחת ולהגיע מהר יותר. אבל עד שזה יקרה- נשתמש בכנפיים.״ היא הלכה לשיח גדול ולקחה משם כמה קורי עכביש. ״נשתתמש ב*אלה* כדי להדק את העלים לבטן.״
״תיזהרי על הכנפיים,״ הזכרתי לה, והיא גלגלה את עיניה וקשרה לכל אחת מאיתנו את העלה לגב. את העלה שלה קשרה אביה.
עמדנו במעין טור- מייבל ראשונה, אני שנייה, אביה שלישית וקריסטל במאסף- ופתאום חשבתי על כל ההרפתקה הזו. למה? למה יצאנו אליה? העליתי את מחשבותיי באוזניהן של החברות שלי.
״למה? את יודעת למה,״ אמרה אביה. ״עולם הפיות משווע לכל מידע על אנשי העולם החיצון, ואנחנו באנו כדי לספק לנו אותו. זוכרת? אמרנו שנחקור אותו..״
״כל מה שאספתי נרטב בסופה ההיא,״ אמרתי, וגרוני נחנק. הסופה הזו היא הסיבה שאני גרה במלון, שלא יכולתי לראות את קריסטל כל-כך הרבה זמן.. שאני גרה בכפיפה אחת עם כל כך הרבה פיות ותנאים מצומצמים.
״אבל עכשיו אנחנו חופשיות!״ עודדה קריסטל. ״נחזור עם התוצאות. אנחנו הכי חכמות והכי אמיצות, אם היינו מוכנות לעזוב את המשפחה שלנו למען ההרפתקה הזו-״
״אבל זה בדיוק העניין!״ אמרתי. ״למה עזבנו אותם? למה לא נשארנו איתם?״
״הם יסתדרו.״ אמרה אביה, ובעיניה החומות נצנץ משהו שלא הכרתי. מן מבט של נחישות. ״זה למען בטחון עולמנו. שנוכל לחיות טוב יותר. כי תחשבו מה יקרה אם איזו קבוצת מטיילים תחליט פתאום לדרוך לנו על העיר?״
בעוד היא מדברת מייבל התפרצה לדבריה. ״שקט כולן- תשתקו *עכשיו*!״
אביה התפוצצה מכעס. ״איך את מעזה בכלל להשתיק אותי, אנחנו מדברות כאן על העתיד של המשפחות שלנו-״
״אביה, תהיי בשקט, אני שומעת צעדים!״
אביה השתתקה מייד, וקריסטל אמרה, בקול השקט ביותר ששמעתי בכל חיי: ״תיכנסו לשיחים. מהר.״
אף אחת לא חיכתה שיגידו לה פעמיים. כולנו קפצנו לתוך שיח הפטל הקוצני הקרוב.
לפי מה שיכולתי לשמוע, הצעדים הגיעו מהכיוון ההפוך- כלומר, מהכיוון שברחנו ממנו. צד שמאל שלנו. מכיוון עיר הפיות..
בדיוק כשכל אחת הגיעה למסקנה המפחידה הזו, הצמחים הוסטו, הקולות התגברו- ופניהם של מקורות הרעשים נחשפו לפנינו.
לבי כמו עצר מלפעום, אביה כיסתה את פניה בידיה, קריסטל מלמלה ״אוי ואבוי.. אוי ואבוי לי..״ ומייבל שפשפה את פניה בידה כדי לראות בטוחה שהיא רואה טוב.
מבין קרחת היער הגיחו..
בני אדם.