זיכרונות אבודים

"בלה, בלה התעוררי!" שמעתי קול צרוד קורא בשמי ואומר לי להתעורר.
ניסיתי לפקוח את עיניי הכחולות, אך ברגע שעשיתי זאת, כל עולמי חשך עלי.
לא וויתרתי, פקחתי אותן בחוזקה, לא נותנת לאור השמש הצורב לסגור אותן בשנית.
"בלה!" הקול קרא שוב.
למולי התגלה מקום לבן ובו מכונות ומכשירים, או לפחות זה מה שהבנתי מבעד למסך הטשטוש שעטף את עיניי.
"היא קמה!" הקול הצרוד אמר שוב.
ידי הימנית אחזה בראשי הקודח, גלים של כאבי הציפו את גופי והתישו אותי בכל פעם שהתנפצו עלי כשבבי זכוכית שנשברה.
"בלה, את יכולה. תקומי!" הקול אמר, במעט יותר התרגשות.
זהו זה.
המסך נעלם, עכשיו הכל עמד מולי, ברור. רק אור השמש הזהוב סנוור את עיניי.
גבר עמד מולי, מחזיק בידי החלושה ומחייך מאוזן לאוזן.
"מ-מי אתה?" לשחתי, חיוכו של האיש נפל מיד.
"א-את לא זוכרת אותי?" הוא שאל והיסוס כל מהתשובה נשמע בקולו
"לא." מלמלתי, הרכנתי את ראשי כך שהסתכלתי על השמיכה הצחורה והדקה שכיסתה אותי.
"אני," הוא אמר, בולע את רוקו בכבדות, "אני ג'ון." הוא אמר.
"ג'-ג'ון?" שאלתי, לא הצלחתי להסתכל בעיניו.
"כן. את זוכרת משהו?" הוא שאל, "לא.." אמרתי בעצב.
"כך חשבתי…" הוא מלמל לעצמו, אך בכל זאת שמעתי את אותן שתי מילים.
"אממ, ג'ון, מה קרה לי?" שאלתי בעצב, לא רוצה לדעת מה תהיה התשובה.
"את עברת תעונת דרכים…" הוא אמר.