היא פשוט התאבדה, ולקחה איתה הכל.

אף פעם לא דיברתי על זה. אף פעם לא הוצאתי את זה החוצה. הביטוי היחידי שהיה לי לזה היה בכי. אפילו הכתיבה, שהייתה מקום המפלט שלי לכל כך הרבה אירועים במהלך החיים שלי, אפילו זה לא התחשק לי לעשות. אבל לפני שאני אשתף אתכם במשהו שלא שיתפתי אף אחד אחר, אני רוצה לדבר על משהו אחר.
יש לזמרת פינק שיר אחד, קצת ישן, שנקרא "fucking perfect". בזמנו, היה לי קשה להבין את המשמעות שלו, אבל היום.. אני מבינה עד כמה הוא עמוק. הינה התרגום שלו (הוספתי לכם בסוף את הקישור ליוטיוב של השיר יחד עם התרגום, ממליצה בחום לראות):

עשיתי פנייה לא נכונה פעם או פעמיים,
חפרתי את הדרך שלי החוצה, בדם ואש.
החלטות גרועות? זה בסדר..
ברוך הבא לחיים המטופשים שלי..
חסרת יחס טוב, חסרת מקום,
לא מובנת, גברת "אין סיכוי, הכל טוב",
זה לא האט אותי
מוטעית, תמיד ניחוש שני, ממעיטים בערכי
תראו אני עדיין בסביבה…
יפה, יפה בבקשה
אף פעם אל תרגישי שאת פחות ממושלמת
יפה, יפה בבקשה, אם אי פעם את מרגישה
כאילו את כלום, תדעי שאת מושלמת בשבילי.

את כל כך רעה שאת מדברת על עצמך, את טועה!
תשני את הקולות שלך, בתוך הראש שלך,
תגרמי להם לאהוב אותך במקום.
כל כך מסובכת, תיראי שמחה, את תעשי את זה!
התמלאת בכל כך הרבה שנאה, איזה משחק מעייף,
זה מספיק, עשיתי כל מה שאני יכולה לחשוב עליו,
רדפתי אחרי כל השדים שלי,
ראיתי אותך עושה את אותו הדבר.

העולם כולו מפחד, אז אני בולעת את הפחד
הדבר היחיד שאני צריכה לשתות זה בירה קרה כקרח (ולא משככי כאבים, רעל וכו'!)
אז מגניבים בתור, ואנחנו מנסים מנסים מנסים
אבל אנחנו משתדלים יותר מידי וזה מבזבז לי את הזמן
גמרתי בחיפוש אחר מבקרים כי הם בכל מקום,
הם לא אוהבים את הג'ינס שלי
הם לא מקבלים את השיער שלי
מחליפים את עצמנו, ואנחנו עושים את זה כל הזמן,
למה אנחנו עושים את זה?
למה אני עושה את זה?
למה אני עושה את זה?

יפה, יפה בבקשה
אף פעם אל תרגישי שאת פחות ממושלמת
יפה, יפה בבקשה, אם אי פעם את מרגישה
כאילו את כלום, תדעי שאת מושלמת בשבילי.

אז על מה אני מדברת!? על כל הסיפורים של ההתאבדויות שאני רואה שמעלים יותר מידי בזמן האחרון באתר. וכל סיפור כזה, חודר לי ללב, קורע אותי מבפנים, והכי הרבה מכעיס אותי!
החיים לא מושלמים, אף אחד לא הבטיח לנו עולם וורוד. השיר הזה כל כך נכון, אנחנו עסוקים במרדף אחרי משהו שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים, אנחנו עסוקים בלגרום לאנשים לאהוב אותנו, עסוקים בלראות את הצד השלילי בכל דבר. אני לא שופטת אף אחד, חלילה, אני רק רוצה שתבינו, שהמחשבה של התאבדות.. זו המחשבה הכי מרעילה שיכולה להיות. לשים קץ לחייך!? בשביל מה!? בשביל אידיוט שאמר לך מילה רעה? בשביל ההיא שהשפילה אותך מול כולם?! הרי ימי התיכון יעברו, ותגדלו, ותעברו את זה. בסופו של דבר עוברים הכל. ולפני שתגידו "קל לה לדבר, היא לא עברה את זה".. עברתי דברים גרועים מזה.
קראתי מלא תגובות שרושמים, שאומרים "תחשבו מה תעשו למשפחה שלכם" או "את באמת רוצה שיבכו עליך".. וזה נכון.. ואני אומרת את אותו הדבר.. אבל מזווית אחרת.. אני אומרת את זה, כי אני באמת מבינה מה זה..
לפני שנה, בת דודה של אבא שלי התאבדה. היא פשוט התאבדה, ולקחה איתה את הכל. היא עלתה לגג הבניין שלה, של 4 קומות, וקפצה אל מותה. הבת שלה מצאה אותה על הדשא בחצר הבניין, זרוקה בשלולית של דם. אני לא צריכה לתאר לכם איזו טראומה זו, זאת תמונה שהיא תיקח ותישא אותה איתה כל חייה, והיא רק בת 19. אני בחיים לא ישכח את היום שבו ישבתי בכיתה, וקיבלתי הודעה מבת דודה שלי- '*** במצב קשה, היא התאבדה.' קפאתי מול האייפון, הרגשתי איך אני מתנתקת מהמציאות, כל מה שראיתי היו המילים 'היא התאבדה'. נהייתי חירשת פתאום, לא שמעתי את המרצה, לא שמעתי את החברות שדיברנו לידי, לא שמעתי כלום. יצאתי מיד מהכיתה, בהלם, לא מאמינה, לא מבינה. בקושי הצלחתי ללכת. נכנסתי לכיתה ריקה, וסגרתי את הדלת. עוד הודעה- 'היא מתה.' (אני רועדת כל כך עכשיו, בוכה דמעות כמו נהר, בקושי מצליחה להקליד..). נפלתי על הרצפה, ממש נפלתי, לא הצלחתי להחזיק את עצמי. *** מתה.. היא.. שהיא הייתה האמא השנייה שלי ושל אחי, שכל הילדות שלי הייתה מאכילה אותנו ושומרת עלינו שההורים שלי היו עובדים.. רק לפני שבוע ראיתי אותה, רק לפני שבוע היא אמרה לי שהיא לא יכולה לחכות כבר לחתונה שלי.. לראות אותי בשמלת כלה.. איך היא עשתה את זה!? למה היא עשתה את זה!?
ומה היא השאירה אחריה? בת בגיל 18, שעמדה לסיים תיכון, בת שחודשיים אחרי שאמא שלה התאבדה הלכה למסיבת סיום שלה רק כדי לקחת את התעודה, בת שלא סיימה את תקופת התיכון שלה כמו שכל השאר מסיימים.
ועוד בת אחרת, שהתחילה שירות לאומי, ונאלצה לראות את אמא שלה מוטלת על הרצפה הקרה.
ועוד בת, שהתחתנה חודשיים לפני שהיא התאבדה. ביום שזה קרה, *** התקשרה אל הבת שלה הגדולה, זו שהתחתנה, כנראה להיפרד. הבת הייתה במקלחת, ולא ענתה, ואז *** התאבדה, לקחה את חייה. באותו יום, הבת שלה גילתה שהיא בהריון. היא לקחה את חייה, בלי לדעת שהיא הולכת להפוך לסבתא בפעם הראשונה.
איך שקיבלתי את ההודעה עם הבשורה, נכנסתי חזרה אל הכיתה, בוכה, ארזתי את חפציי וכולם הסתכלו עלי. לא היה איכפת לי. עשיתי את דרכי אל הבית חולים (הוא 5 דקות מהמקום בו אני לומדת), כל המשפחה שלי הייתה בחוץ. בוכים, צורחים, צועקים. סבתא שלי באה אלי, אמרה לי שאני היחידה שהבנות רוצות לראות. (אני הכי קרובה אליהן). לקחו אותי אל חדר קטן, אמרו לי ששתי הבנות הקטנות נמצאות עם עובדת סוציאלית, פתחתי את הדלת, והן ישבו שם מולי, בחדרון קטן, בוכות את נשמתן. זה עוד מראה שאני בחיים לא ישכח. הפלתי את התיק שלי על הרצפה, ופשוט התרסקתי עליהן, מחבקת כל אחת עם יד אחת, אני עם הברכיים על הרצפה, והן על שתי כסאות משתי הצדדים שלי, ופשוט בכינו. הן בכו לי- 'איבדנו את אמא שלנו! מי יטפל בנו? מי יכין לנו אוכל בשישי?" המילים האלה ריסקו אותי עוד יותר, שוברות אותי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.. איך מנחמים אחרי דבר כזה!?
פינג פונג של רגשות, פעם לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ופעם כל כך כעסתי עליה.. איך היא עשתה את זה?! איך היא יכלה!? היא הבטיחה לי שהיא תהיה בחתונה שלי!!! היא הבטיחה ולא קיימה!! באחד מהימים של השבעה, עליתי לשם.. עליתי את כל המדרגות עד למעלה. ראיתי את הפס שהמשטרה תלתה שם, מקיר לקיר- 'אין כניסה' היה רשום על הפס הזה. התכופפתי מתחתיו, עוברת אותו, ויצאתי אל הגג. הלכתי אל הפינה ממנה היא קפצה, וראיתי שם כיסא. כיסא פלסטיק, עליו היא עלתה, וממנו היא קפצה. הרגשתי כמו זומבי, מרוב בכי ומרוב כאב, הלכתי לכיוון החומה, לכיוון הכיסא, לא יודעת אפילו למה. הכיסא היה לידי, ואני מול החומה הארורה הזו. נשענתי עליה טיפה, מסתכלת למטה- זה היה גבוה. ראיתי את הדמעות שלי עושות את דרכן למטה, אל הרצפה הקרה, הרצפה שעליה היא נפלה. ברגע אחד הרגשתי יד שתופסת לי בחולצה ומושכת אותי אחורה מהחומה, סיבבו אותי והרגשתי סטירה על הלחי. הרגשתי כאילו העירו אותי, כאילו הייתי בטראנס בלתי מוסבר, כאילו לא הייתי שם. זאת הייתה אמא שלי. ואז הבנתי איך זה ניראה.. היא ראתה אותי נשענת על החומה שממנה *** קפצה.. הבנתי מה היא חשבה.. ומה אני חשבתי באותו רגע!? באמת שלא חשבתי על.. על מה שאמא שלי חשבה.. (אני אפילו לא יכולה להגיד את המילה הזו..) כל מה שחשבתי עליו היה איך היה לה את האומץ?! איך היא עשתה את זה לעזאזל!? איך היא לא חשבה עלינו? על המשפחה שלה?? פאק מילא אנחנו, אבל על הבנות שלה? על הבת שהיא רק חיתנה..
אני לא מאחלת לאף אחד לדעת מזה, לאף אחד. התחושה הזו, של חוסר האונים, של פשוט לשאול 'למה?!' …
עברה שנה מאז, ואין יום שאני לא חושבת עליה, ולפעמים אני גם נרדמת בבכי ממחשבות עליה. ועדיין שאלה אחת שלא עוזבת את הראש, וכנראה גם לא תעזוב- למה!?
אני לא כותבת את זה כדי שתרחמו עלי, אני כותבת את זה כדי שמי שאי פעם חשב להתאבד.. או לקחת את החיים שלו.. אני באמת לא מאחלת לאף משפחה להרגיש את הכאב הזה. לאף אחד.
גם לי לא היו חיים קלים, אח שחלה, משפחה שנהייתה זרה, רגשות נחיתות, בדידות, התאבדות, והרשימה עוד ארוכה.. אבל אני עדיין פה.. ואף פעם בחיים שלי, לא חשבתי על לקחת לעצמי את החיים, כי שום דבר לא שווה את הנשימה שלי, או את הנשמה שלי.
בכל פעם שאני מרגישה עצובה, לבד, מרגישה שבא לי לבכות סתם בלי סיבה.. יש משהו אחד שמוציא אותי מזה.. המחשבה שיש אנשים שהם במצב יותר גרוע משלי. יש אנשים, שאין להם משפחה, הורים, בית לגור בו, בגדים, נעליים, אוכל על השולחן, אין להם נייד, ולא פלאפון, ולא טאבלט.. כל הדברים הכי בסיסיים שאני לא מייחסת אליהם חשיבות, בשביל מישהו זה עולם ומלואו. והמחשבה הזו מוציאה אותי מכל הרגשות האלו. להסתכל מנקודת מבט כל כך נמוכה, של מישהו שאין לו כלום, ואז להסתכל על מה שיש לי, למרות כל מה שעברתי, אני מרגישה פתאום הבן אדם הכי בר מזל בעולם.
ושוב, אני לא צריכה רחמים.. בסופו של דבר, מה שאנחנו עוברים בחיינו מעצב אותנו למי שאנחנו נהיה בעתיד. וכן, אני יכולה להגיד שאני מתנהגת בבגרות מגיל קטן, וכן לא הייתה לי את הילדות של כולם של ללכת לשחק בבובות ולצאת עם חברות לקניון.. לא היה לי את זה. אבל מצד שני, כל זה עשה אותי למי שאני היום.. ואני שמחה על כך.. אני שמחה בחלקי.. ולקח לי המון זמן להבין את זה.. גם אם לפעמים אני בוכה סתם ככה מלשמוע שיר עצוב, וגם אם אני מרגישה שלמרות שאני מוקפת בהמון אנשים אני עדיין מרגישה לבד.. כי בסופו של דבר, הכל עובר.. הגלגל מסתובב.. ואם אתה למטה, תחכה, כי אתה תהיה גם למעלה.. וכל מה שאנחנו צריכים לעשות, וכל מה שמוטל עלינו… זה לדאוג שהלמעלה.. יהיה שווה את מה שעברנו למטה..
תעבירו, תדרגו, תעשו הכול רק כדי להעביר את זה למי שאתם מכירים.. שום דבר לא שווה את החיים.
______________________
לכתוב ולפרוק דברים זה משחרר, ואני מסכימה עם זה.. אבל לא במקרה הזה.. גם עכשיו, אחרי שכתבתי את זה, אחרי שבפעם הראשונה שחררתי את זה, אני עדיין עם המועקה.. אני עדיין מרגישה ענן שחור מעליי.. הענן שלה.. כי היא פשוט התאבדה.. ולקחה איתה הכל…
אז לכל אלה שחושבים על –להתאבד- .. אני מקווה שגרמתי לכם לחשוב קצת מעבר לפתרון ה"קל" הזה..