תליון הנשמות. פרק א׳

לחיו בערו, גרונו שרף.
״את בדיוק כמוהם.״ אמר באכזריות.
"אינני רוצה לראות אותך כאן." הוסיף, מילותיו מסובבות את הסכין חזק יותר. צרחות נשמעו באוויר, התנפציות של כלים, חפצים. הוא לא היה מודע למעשיו, הוא ירה בה מילים גסות, משפטים מכאיבים והכל במטרה אחת- לפגוע.
היא עמדה שם מבוהלת,דמעות זרמו במורד לחייה, היא לא ברחה, היא לא ניסתה להגן על עצמה, היא עמדה שם שותקת, שברירית.
"את את!" כריסטיאן ניער את כתפיה בשתי כפות ידיו,
"כריסטיאן" לחשה, עינייה מביטות בו בחמלה ובעצב. זיק של פחד השתקף מתוכן.
"אל!" כריסטיאן חטף את הכד הפרחוני מהשידה השמאלית, מטיח אותו בריצפה, שברי זכוכית עפו לכל עבר, חלקם חודרים לבשר רגליהם, שלו ושלה. הם לא הרגישו שום דבר.
היא שלחה את שתי ידיה, ללטף, לחבק, אך הוא הוזיז אותן ממנו, שלא תעז לגעת,
"אל תעיזי." היא לקחה צעד אחורה, כריס אטם את אוזניו לקול יבבותיה. הוא לקח את מעיל הגשם החום שלו מן מתלה העץ, עוקף אותה.
עברה בה צמרומרת ברגע שהבשר שלו התחכך בשלה, צמרמורת של פחד, צמרומרת של ריגוש.
"לאן אתה הולך?" שאלה, צופה בו מכניס חפצים לתיק בד מרופט. הוא לא השיב לה, הוא היה מרוכז כולו במלאכתו.
"אל תלך."
שתיקה.
"בקשה כריס, אל תעזוב! אני מתחננת! כריס! כריסטיאן!" הוא הלביש את רצועת התיק על גבו, העיף בה מבט קצר ויצא ממתפן הדלת.
"כריס!" היא צעקה ממושכות, יוצאת אחריו אל תוך הלילה הקר, טיפות ריחפו מן השמיים ניתצו באדמה, שוטפות את פניה ופניו יחד עם הדמעות. היא ניסתה להשיג את צעדיו, אך הגשם והערפל הכבידו עליה, היא לא הצליחה לראות דבר.
"כריסטיאן!" היא לא הפסיקה לבקש, להתחנן שישאר, שיחזור. קולה פגע בגבו כמו חיצים, אך הוא לא שב אליה.

הוא פקח את עיניו בעוצמה, מתרומם ומתנשף במהירות, זיעה כיסתה את עורו, ודמעות מלוכות הרטיבו את שפתיו. כריסטיאן הסיט את השמיכה מעליו, למרות שהיה קריר בחוץ. אט אט הוא ירד מן העץ עליו לן, נעזר בענפים.
הוא התקדם לחוף שוטף את פניו במנה של מים קרים, הוא נעץ את ידיו בחול בבקשה להתמזג עימו, גופו רעד, אך הוא יקד מחום.

מריה נעמדה מול ארבעת הגברים, שפתיה נמתחו כלפי מעלה בחיוך זחוח, עינייה הכהות הביטו בגבר עם כתפיים רחבות שהביט בה בלגלוג, מחייך לשאר חבריו.
היא הקשיחה את גבה, שולפת חץ ממקמת אותו בקשתה, היא הביטה בריכוז בגזע העץ שלפניה שהיו חרוטים עליו עיגולים קטנים וגדולים ובמרכזו עיגול קטן מאוד. היא עזבה את ידיה כשהייתה מוכנה, החץ הוזרק לאוויר, טס במהירות, עיניי ארבעת הגברים עקבו אחריו בדריכות. החץ פגע בול במטרה, לא זז סניטימטר ממנה, לסתותיהם של ארבעת הגברים נשמטו לאחר שהתעשטו החלו לעקוץ את חבריהם שאכן לא היה מרוצה.
"איזו מכה!"
"ממש מתחת לחגורה אע, סאם?!" גיחחו, סאם התקדם אל עבר העץ מוציא בחוזקה את החץ ממנו, מתקרב אל עבר מריה ונעמד מולה. לפני שפנה להתבונן בפניה השזופות, הוא צפה במתרחש מאוחרי גבה, כמה נערות צפו בהם, כשהבחינו שהוא מתבונן בהן, הן ציחקקו ואודם צבע את לחייהן, הוא חייך את חיוכו הכובש, והן פשוט נמסו. הוא הסיט את מבטו מהן מתבונן בפניה של מריה, פניהם לא היו רחוקים זה מזה. חיכו נמוג, הוא הביט בה בבוז, סנטרו מורם כלפי מעלה, מרים את גבתו. מריה הביטה בעיניו הכחולות בחיוך מסופק, יהיר.
"היה לך מזל."
"באמת?!" היא שילבה את ידיה מתחת לחזה,
"עכשיו אם תסלחי לי- הוא שם את ידו הימנית על כפתה השמאלית, מבטו שקוע במתרחש מאוחריה,
"את מסתירה לי את הנוף." הוא חייך שוב את חיוכו, מנופף בידו השמאלית לנערות.
"מריה.." כריס התקדם אל עבר שניהם,
"תראו מי החליט לכבד אותנו בנכוחותו." סאם פנה אל כריס.
"מה קרה סאם?! יום רע?"השיב לו השני בחיוך מאולץ,
"האגו המנופח שלו נפגע קצת, לאחר שאישה ניצחה אותו ביירית חצים." חיוכה של מריה גדל אף יותר, סאם הביט בה, מלחך את שפתיו.
כריס פלט גיחוך, משועשע הביט בסאם, שם ידו על כתפו,
"לא נורא חבר, יהיו ימים יותר." סאם פלט נחירה,מטה את ראשו לצד והשיב את מבטו אליהם ולאחר מכן שוב לצד, סאם הביט בתיעוב בידו המוחת על כתפו,
"היכן הן?" קרא סאם,
"מי?" שאל כריסטיאן בבלבול,
הוא חפן בידו את שערותיו בגוון ערמוני חום, מריה הביטה בו בבוז,
"הנערות שייכנסו להריון ממנו הלילה."
"למען זסטנוס סאם, אתה מוכרח לעשות הפסקה עם בחורות!"
"גם עם בירות בעצם…"הוסיף לאחר שנייה,
"ועם הימורים-
"בזבזתם לי הרבה זמן יקר, שלום לכם…בניגוד אליכם יש ערך לחיי, ויש לי דברים לעשות." אמר מחפש בעיניו את הנערות,
"כן, אני מלאת קנאה …" אמרה מריה בציניות, מהנהנת, מלאת חשיבות.
"לפחות אחד משלושתנו לא יהיה לבד הלילה." עקץ בחזרה,
"אל תצטערו, לכו שניכם לבקר את אמך בקבר." הוא החל להתרחק מהם, אך כריס היה זריר והטיח בו את גופו, מריה מיהרה לאחוז בכריסטיאן, הוא ניסה להשתחרר מאחיזתה אך ללא הצלחה, סאם ניצל את ההזדמנות הוא חיכך את אפיו עם אפו של כריסטיאן בהתגרות והתרחק. רק לאחר שנרגע והחל להסדיר את נשמותיו מריה שיחררה אותו, הוא הביט בה בכעס,
"מה עלה בדעתך אישה!"
"אל תקדיש לדבריו תשומת לב רבה מידי." אמרה מנסה לרכך את כריסטיאן שהביט בסאם המתרחק, כמנסה לעלות אותו באש על ידי מחשבה…ובכן מאוחר יותר הוא בוודאי תעשה זאת…
הם החלו ללכת בדממה, השוק היה מלא בתזוזה, אנשים התרוצצו ממקום למקום, צעקות נשמעו מכל עבר, בכל זאת ה'סין נאו' התקרב,אנשי הכפר ואנשי הממלכה ספרו את הימים הנותרים בדריכות, וכולם החלו את ההכנות מבעוד שלושים יום לקראת החגיגה הגדולה שתערך.

מריה הבחינה מזווית עיניה שכריסטיאן מסתגר מתמיד, עיניו היו מושלפות בריצפה, אפופות עצב, היא שמה לב לקח גם לפני כן כשצחק. היא העדיפה שמזג רוחו יעלה, זה היה עדיף על פני השתיקה המעיקה…ולרוב ידעה איך להתמודד עם כעסו.
"מריה, נראה את פניך היום?" פנתה אליה אוריין נערה זהובת שיער.
"אכן.."מלמלה בהיסוס, הנערה חייכה ושבה לעסקיה.
"מה מתרחש היום?" שאל כריסטיאן בעניין,
"טקס הכרזת הלימפה." נחרה בבוז,
"לא עלה בדעתי שאת אוהבת את הטקסים הרישמיים הללו…" אמר.
"אני לא מתכוונת לבוא." אמרה נחושה,
"אני כן הולכת." כריסטיאן הביט בחברתו, מבודח. מריה הביטה הקדימה ביאוש,
"אימי מחייבת אותי להגיע."
"ואת הרי אחת שידועה בכל טרבולניה המצייתת לאימה." אמר בסקארזם,
"היא קבעה שאם לא אהיה שם אני לא אוכל להשתתף בחגיגות…" אמרה באומללות.
השמש יקדה על אנשי הכפר, מתישה אותם, עובדה זו לא מנעה ממריה לפזר את שיעריה, שיערה השחור גלש על כתפיה, היא לא הקפידה לסדר אותו, נשים הביטו בה בהסתייגות , הרי כבר בגילה שלה הייתה צריכה לקלוע את שיערה הארוך לצמה.
"והיא מחייבת אותי ללבוש את השמלה שכל בנות הלימפה אמרות ללבוש, שישרוף אותי האל כאן ועכשיו…" קיללה, היא שמחה שהוציאה את כריסטיאן ממצבו המדוכא, למרות שזה היה על חשבונה.
"תתעודדי מריה, זהו רק לילה אחד…אני אהיה שם בכדי לתמוך בך."
"אל תשטה בי, אתה תיהיה נוכח שם רק כדי לתפוס אותי בקלקלתי."
"מודה." אמר מחייך.
"אני חייבת לחזור הבייתה…" אמרה לאחר מספר דקות,
"אספי את שיערך." היא גילגלה את עינייה אך קלעה את שיערה לצמה בצייתנות.
"להתראות כריסטיאן." נופפה לו לשלום.

"הגיע הזמן לקץ החולשה, הגיע הזמן לשלטון חדש! שלטון בו האופל ישלוט, ישחרר מבני האנוש את כבלי המצפון והמוסר, מירנדה אנשלוס!" רומן צעק בשמה, מירנדה התבוננה בשאלה, בזלזול.
"מה?" היא ישבה, רגלה הימינית מונחת על השמאלית, היא ישבה נינוחה על הכיסא עם המשענת הגבוהה, ידיה אוחזות בידיות הכיסא.
"מה?" פלטה,
"הפסיקי לשטות בכל דבר, אנחנו מדברים כאן על משהו חשוב."
"מה הבעיה רומן?!" היא התרוממה מכיסאה צועדת לעברו, קול פסיעות עקביה נשמע היטב בחדר הכודר. במרכז החדר ניצב שולחן ארוך וצר, בחזיתו אח בוערת, ישב גבר בעל שיער שחור הנופל על כתפיו,על כורסא מרובחת כשגבו אל גבר בשנות הארבעיים לחייו שעמד בראש השולחן, ידיו אוחזות במשענת הכיסא, נער בהיר עור ובהיר שיער ישב על כיסא בצידו של השולחן, רגליו מונחות עליו.
מירנדה נעמדה מול רומן,
"אנחנו פשוט נכנסים, לוקחים, עוזבים..אני לא מבינה למה אתה מתנהג כאילו ישבת על קוצים!"
"אוליי מכיוון שמדובר כאן באדון האופל, וצריך לחשב כל צעד, אדון האופן אינו ידוע כנוקט ברחמים בעת ששורף את אלו שכשלו במשימתם. הרבה אנשים ניסו לפנינו, וכולם נכשלו!" מירנדה גילגלה את עיניה,
"הנאום שלך מעניין ממש כמו ההיסטוריה של ארקדמה." רומן לא הקדיש תשומת לב לדבריה.
"תתעוררו! לא נשאר לנו הרבה מאוד זמן ולא כדאי שנבזבז אותו! אנחנו חייבים להיערך לסין נאו, אחנו חייבים לפעול בזמן זה, אז אולי אתה ג'ספר חדל מלנסות לעלות את הנוצה הזאת בלהבות, ואוליי אתה קלאוס תכבד אותנו בנוכחותך, ותתישב פה! ואת מירנדה שבי בצורה מכובדת!" ג'ספר שמט את הנוצה, מירנדה הביטה בגיחוך ברומן הנרגן ממקום מושבה על רגליו של ג'ספר. קלאוס התרומם ממושבו בשתיקה, רומן נשם לרווחה הוא חשב שההוא הולך לסבך את העיניינים, אך קלאוס עקף אותם יוצא מן הדלת כשנחשו נשרך אחריו, רומן הביט בו ביאוש, הוא פחד, כל כך פחד מהעונש שעלול לבטח להגיע מאדון האופל אם לא יצליח, הוא חס עליו פעם אחת, הוא לא יחוס עליו שנית.