משוגעת – פרק 4

"את הולכת עכשיו לבית ?" שאל אותי טים אחרי שישבנו בשקט רבע שעה ארוכה ורק הבטנו אחד בשני .
"כן , אני מחכה שיולי תצא משיעור ספורט הבטחתי לה שאני יעזור לה ללמוד לאיזה מבחן" עניתי לשאלתו לאחר רגע .
הוא קם ממקומו לידי ועמד מולי , בהתחלה לא הבנתי למה הוא עשה זאת ואז שמעתי את הצעקות של בראד ,לוק ,וג'ייסון אליו .
"קדימה טים , אל תשתפן לנו עכשיו , אתה יודע שאני ינצח אותך" צעק ג'ייסון , "אין שום סיכוי אחי , אתה יודע שהאופנוע שלי הרבה יותר מהיר מהרכב שלך" טים צעק בחזרה .
"קדימה בחורות , בואו נראה לכם ממה הרכב שלי בנוי" אמר בראד בשחצנות .
"מפח וגלגלים" צחק לוק ונתן לו מכה קטנה בכתף , "היי אנג'י רוצה לבוא ?" שאל אותי ג'ייסון .
"לא אני יוותר , לכו תעשו חיים אני יראה אתכם כבר אחר כך" צחקתי אליהם , הם חייכו והלכו אל החניון.
נהמות האופנועים והרכבים הדהדו בחצר הריקה , שוב הם מתחילים עם השטויות שלהם .
הם עזבו את החניון ובאותו הרגע נשמע הצלצול המסמן שאפשר ללכת הביתה בתום יום הלימודים , נהרות של תלמידים יצאו מבניין בית הספר והתפזרו מסביב .
זיהיתי את מאלני, יולי ,ואליסון מתקרבות אלי , "למה לא נכנסת לשיעור ספורט ?" שאלה אליסון שהגיעה אלי ראשנה מבין השלוש .
"לא היה לי כוח , כאב לי הראש מהחזרות להצגה" שלפתי תירוץ במהירות .
"שחקנו מחניים , חבל שלא באת" צחקה יולי ומלאני הצטרפה לצחוק שלה , "היי זה לא פייר , אני לא יודעת לשחק מחניים אז נפסלתי רוב הפעמים" הגנה על עצמה אליסון .
"רוצות לבוא אלי ?" הציעה מלאני , עיינה הכחולות ירוקות ברקו בשמש .
"אני ואנג'י כבר קבענו ללמוד למבחן " אמרה יולי למלאני , מלאני הביטה בתקווה באליסון .
"סורי מל , אני הולכת לעבודה אולי אני יבוא מאוחר יותר" אמרה לה ומשכה בכתפייה שידייה אוחזות בילקוט הכחול בהיר שלה .
"מה אני יעשה בבית לבד ? , אמא שלי הלכה לרום , ולוק בטח שוב מסתבך בצרות כרגיל" אמרה מלאני , זה לא חודש שהבנים שטותיים , הם כול הזמן רודפים אחרי השטויות , עושים בלאגן , ומשחקים עם החוק .
והכול בגלל ההורים שלנו שגידלו אותנו ככה , הם בעצמם היו מתנהגים ככה , כולנו מכירים את הסיפור של 'העדרות של בלייר' הסיפור הזה רץ במשפחות שלנו כבר שנים מאז שאנחנו ילדים קטנים .
"תראי טלוויזיה או משהו" הציעה לה אליסון , "אלי באמת , אני וטלוויזיה זה לא הולך ביחד , אני לא יכולה לשבת יותר מחמש דקות בשקט" צחקקה צחוק צלול ויפה .
"אנחנו יודעות את זה מל" צחקקתי לדבריה , היא חייכה אלינו ונאנחה , "טוב אז אני כבר ישתעמם בבית או משהו" אמרה וסידרה את הילקוט הכבד שלה על כתפה .
"ביי לכן" נופפה בידה והתחיל לצעוד לכיוון הבית שלה , הוא במרחק של 10 דקות הליכה מבית הספר .
"טוב אני זזה לעבודה , אם אני עוד פעם יאחר הבוסית שלי תהרוג אותי !, זאת תהיה כבר הפעם הרביעית החודש" צחקה ופנתה גם היא אל שער בית הספר ויצאה ממנו בדרכה לעבודה .
"נזוז גם אנחנו ?" שאלתי את יולי ששקעה במסך הפלאפון שלה , היא הרימה את מבטה ממנו והנהנה לאישור , ומיד לאחר מכן דחפה את המכשיר אל כיס הג'ינס שלה .
התחלנו גם אנחנו ללכת לכיוון הבית , יוצאות מהשער הגדול של בית הספר ופונות לכיוון הבית שלי .
"איך החזרות של ההצגה ?" שאלתי אותי לאחר כמה דקות של שקט , הבית שלי במרחק 15 דקות מבית הספר .
"מזעזע , אני מתחילה לחשוב פעמיים אם זאת הייתה טעות להירשם להצגה" אמרתי לה וצמרמורת קלה חלפה במעלה גבי וגרמה לשערותיי לסמור .
"עד כדי כך , הסיפור הזה אף פעם לא הפחיד אותי" צחקה יולי צחוק שקט ועדין , קולה רך כול כך כמו פעמונים .
"זה כי יש לך לב של שור , לי יש כבר סיוטים בלילות מהסיפור המלחיץ הזה , וההצגה מפחידה אותי הרבה יותר" אמרתי בקול רועד רק מלחשוב על אותם הסצנות שעשינו עליהם חזרות גורם לי לצמרמורות עזות יותר .
"זה מלחיץ ועוד לחשוב שהסיפור הזה קרה רק לפני 20 שנה , מזל שההורים לא היו פה בעיירה באותו הזמן" הוספתי על דבריי וצמצמתי את עייני .
חלפנו על פני הפארק הריק , תמיד שנאתי את הפארק הזה , במיוחד כי בית החולים ממוקם מולו , ויש בו מחלקה פסיכאטרית , למשוגעים , פה התחיל כול הסיפור , חשבתי לעצמי והעברתי את המבט על המבנה הלבן שמעבר לרחוב .
"הדבר שהכי מצמרר זה שהבחורה הרוצחת מהסיפור רוצחת את הגברים ברחוק ארטסדק , שזה הרחוב שלנו" אמרה יולי עם חצי חיוך משועשע ומפוחד .
אולי היא כן מפחדת או לפחות נלחצת מהסיפור הזה .
קפאתי לרגע , עייני נפערו ומהר הפשרתי מהקיפאון לפני שיולי תשים לב , והדבקתי את המהירות שלי לקצב הליכתה של יולי .
שחכתי את הפרט הקטן הזה , לפחות עד עכשיו , שחכתי שזה הרחוב בו אנחנו גרים .
צמרמורת עבה חלפה בכול רמח איבריי ובטני התכווצה בתגובה , לעזאזל זה מפחיד .
"בכול מקרה זה רק סיפור ישן , אין ממה לפחד ממנו , בריג'יט המשוגעת מתה , ואם הלן עדין חיה אז היא זקנה ממורמרת" אמרה יולי ומשכה בכתפייה מסדרת את הילקוט הכבד על כתפה הימנית .
"יוליה , המקרה הזה התרחש לפני 20 שנה , אם היא חיה כמה זקנה היא כבר תיהיה , 50 ? 55? , זה לא נקרה זקן " אמרתי לה , והשתמשתי בשמה המלא שכמעט ואף אחד לא משתמש בו פרט להוריה .
"תפסיקי אנג'לינה , זה רק סיפור , שהתרחש לפני שנים רבות , אין יותר ממה לפחד" אמרה לי יולי והשתמשה גם היא בשמי המלא .
המשכנו לצעוד לכיוון הבית שלי שעכשיו ניראה באופק , רק עוד כמה מטרים ספורים , שקט השתלט עלי ועל יולי ואף אחת מאיתנו לא הוסיפה דבר בנושא המצמרר הזה .
אולי היא כן צודקת אחרי הכול , הסיפור הזה כבר עבר , שנים רבות חלפו , אין יותר ממה לפחד ? , מחשבותיי נשמעו יותר כמו שאלה מאמירה .