חמשת האבנים פרק 1 מנוקודת המבט של אמילי

כדורי אש נורו לכל עבר. הארץ היפה שפעם הייתה עבורנו כמו בית שני, עולה באש. נראית כמו שדה קרב חסר רחמים. יש את הפצועים ששכבו בלא ניע. יש את הגרוע מכך, המתים, יש את אלה שעדיין נלחמו, ויש אותנו. יושבים בצד משותקים מפחד. העקרב שעל מצחי התחיל לזהור. ארס זרם בי כמו נהר ענקי שמאיים לפרוץ מגופי וחס וחלילה לפגוע במישהו. אני כועסת. עליו. על ווראג. איך הוא מעז לגרום לי לחשוב שהוא החבר הכי טוב שלי, ואז לנטוש אותי רק בשביל לקבל את כס המלכות.. ולחשוב שכל זה התחיל בטיול השנתי…..
_
_
_

חודש לפני – מקום: מוזאון החיי על כדור הארץ
הגענו למוזאון. המדריך אמר שכל חמישייה עובדת על מחלקה אחרת. זה היה ברור שאנחנו נהיה ביחד. אנחנו, החמישייה. אני, דארן , אופיר, אנדי, ורויאן. אנחנו החמישייה. אף פעם לא נפרדים. שתי בנות ושלושה בנים שפשוט נקשרו ודבר לא מפריד בינהם. מיד הצטוותנו וביקשנו ממנו שיתן לנו להיות ביחד. המורה, שיודעת שאנו תמיד צוחקים כשאנו ביחד במקום לעשות את העבודה, סימנה לו לא עם האצבע שלה. נו באמת!!!! המדריך פיצל אותנו כך שכל אחד עושה על מחלקה אחרת. יצא, כמו בדרך קסם, שכל אחד נפל על המחלקה שהוא הכי אוהב. אני – לחרקים(כן , אני בת מוזרה, אני לא נגעלת מחרקים.), דארן – ליונקים, אופיר – לדגים, אנדי – לעופות ואחרון, רויאן, לזוחלים. האמת, אני חולת פנטזיה. הייתי שמחה אם הייתה מחלקת דרקונים או משהו כזה… (אני, בתוך תוכי מאמינה שקיימים דרקונים.) לפני שהתפצלנו, אנדי אמרה לכולם: "חברה, בואו אחרי הפעילות הזאת, כשהוא יוביל אותנו לחדר הבא, אנחנו נתפלח. סגור?" "סגור" אמרנו כולנו פה אחד. בסוף הפעילות המשעממת הזאת, כל אחד קיבל תמונה של החיה הכי חזקה מהמחלקה שהוא עבד עליה. אני קיבלתי עקרב. קול!!! דארן קיבל אריה. אופיר קיבל כריש. אנדי – נשר ורויאן – תנין. התפלחנו כפי שסיכמנו בנינו. הלכנו למחוץ המוזאון, ודיברנו שם וצחקנו. קווינו שאף אחד לא ישים לב שאנו לא שם. לפתע ראינו מערה ענקית שאור לבן ובוהק האיר ממנה ועליה רשום – מנהרת הדרקון. דארן, מרוב סקרנותו, נכנס, ובין רגע שמענו צרח מחרידה.