שנאה בין שתי ממלכות פרק -23-

טוב, אז אין לי הרבה זמן…אני חייבת לרוץ לסיים פרויקט. (*תנועת הקאה*)
קיצר, תיהנו מהפרק..זזתי..

פרק -23-
אדריאנה צעדה אל אולם הישיבות. היא הבחינה במבטים הסקרניים של המשרתים, אך כשהסתכלה עליהם, מיד השפילו מבטם.
היא חשבה על הנערה שראתה כמה שעות קודם לכן, היה בה משהו מוכר, היא הייתה אלביונית, בכך לא היה לה ספק. "אבל מדוע שאולף יביא נערה אלביונית לארמון?" חשבה אדריאנה ונכנסה לאולם. אחיה ישב על הכיסא מעיין בכמה מסמכים.
"שלום, אח יקר," אמרה אדריאנה בחיוך.
אולף הרים את מבטו מהמסמכים ואמר בקרירות, "שלום אחות, מה את עושה פה?"
היא חייכה ואמרה, "באתי לחגוג את יום הולדתו של האחיין המקסים שלי."
אולף צחק ואמר בציניות. "כמובן. מה את עושה כאן באמת?
"רציתי לדעת מדוע הכנסת נערה אלביונית לארמון, מה שינה את דעתך, אל תגיד לי שזה היועץ שלך שאומר לך מה לעשות?"
"דבר ראשון," אמר אולף בכעס. "אלפונסו הוא יועץ מאד מסור לי בממלכה, שעליו אני יודע שאפשר לסמוך בעיניים עצומות. דבר שני, חשבתי לעשות קצת שינוי בארמון, לגוון."
אדריאנה הרימה גבה ואמרה, "אתה, לעשות שינוי?! ובכן, זו הבדיחה הכי מצחיקה ששמעתי ממך. ועכשיו ברצינות, תספר לי באמת למה הבאת נערה אלביונית לארמון?"
אולף הסתכל על אחותו ואמר ברצינות, "הנערה יכולה להיות החוט שיעזור לנו להוביל שלום בין שתי הממלכות. אני חושב על זה כבר הרבה זמן והגעתי למסקנה שהדבר יכול לשפר את חיי שתי הממלכות בצורה כל כך טובה."
אדריאנה הסתכלה על אחיה, מנסה לראות אם הוא צוחק איתה, אך הוא נראה רציני לכל דבר. "אתה רציני?" שאלה בהלם.
הוא התקרב אליה, הניח יד על כתפיה ואמר, מסתכל על עיניה, "אני רציני לכל דבר."
"אבל..אבל איך תעשה את זה, איך היא..מה?" שאלה, מנסה להבין.
"בבקשה, אדריאנה אל תשאלי אותי.. זה כל כך מורכב…וגם העסק הזה רגיש כי יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש בדרך, אז אל תבקשי ממני לדבר על זה עכשיו."
אדריאנה הביטה באחיה, שחייך ברוך ואמרה, "בסדר." היא חייכה. "אני באמת שמחה שהגעת למסקנה הנכונה." וחיבקה אותו.
כשהסתובבה לצאת אמרה, "אני אשאיר אותך עם העבודה…אני מניחה שיש לך המון דברים לעבוד עליהם."
הוא הנהן בראשו והיא יצאה מהאולם. ברגע שיצאה נמחק החיוך משפתיה. היא לא האמינה לרגע למה שאחיה אמר לה, היא ידעה שהוא משקר ועכשיו היא רוצה לדעת למה. למה הוא הביא את האלביונית לארמון, והיא ידעה שזו לא מסיבה טובה.
היא ידעה מי יעזור לה ויסביר מה מתרחש והיא הקישה באצבעותיה ונעלמה מהארמון.
אלפריק ישב בחדר העבודה בביתו, מעיין בכמה מסמכים שלפתע שמע קול רחש מאחוריו. הוא שלף את חרבו מהנדן והסתובב במהירות.
אדראינה עמדה שם, מחייכת. "אתה תמיד שולף את החרב שלך כשאורחים מגיעים?"
הוא הסתכל עליה בהלם, ושאל. "זו באמת את אדריאנה?" והוא החזיר את החרב לנדן.
היא חייכה ואמרה, "בשר ודם."
הוא התקרב אליה. "מתי הגעת?" שאל.
"היום בבוקר, מוקדם."
אלפריק הביט בה ואמר, "אני מפחד לגעת בך, שמה את רק דמיון שלי."
אדריאנה חייכה ולקחה את ידו בידיה, "זה אמיתי בשבילך?" היא העבירה את ידו על לחייה ובמורד צווארה ואמרה, "התגעגעתי אלייך."
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה לנשיקה תובענית וקשה ואמר אחרי שהתנתקו, "לא כמו שאני התגעגעתי אלייך."
הם נצמדו לנשיקה נוספת במהלכה מלמלה אדריאנה, "אני רוצה אותך…כל כולך, עכשיו."
"לא כמו שאני רוצה אותך," החזיר אלפריק, מושך אותה אל חדרו.
"אז למה חזרת?" שאל אלפריק, בחיוך, מלטף את שערה החלק של אדריאנה. הם שכבו במיטה, ערומים, מכוסים רק בשמיכה דקה.
היא הסתכלה עליו באהבה ואמרה, "אמרתי לך, התגעגעתי אלייך..אבל חוץ מזה, הייתה לי הרגשה שמשהו רע קורה בארמון והייתי חייבת לבוא."
"על מה את מדברת?" שאל בדאגה.
"אתה בוודאי יודע שיש בחורה אלביונית בארמון." אמרה והסתכלה על אלפריק שהנהן בראשו. "כששאלתי את אולף למה, הוא אמר לי שזה כיוון שהוא רוצה ליצור שלום בין שתי הממלכות. אני לא מאמינה שזה העניין."
"מדוע?" שאל אלפריק. הוא ידע שאם אדריאנה אומרת את זה, יש לה סיבה.
"כיוון, שהפעם האחרונה שהסתכלתי בכוכבים הם לא נראו בהירים כל כך. הם היו מסודרים בצורה משונה, בצורה של עץ. אבל משהו לא היה בסדר בעץ, העץ היה חסר ענפים."
הוא הסתכל עליה, מצפה להסביר. "אני לא כל כך יודעת מזה אומר, אבל זה לא בסדר אלפריק. אני לא יודעת מה אחי מתכנן, וזה לא משנה עכשיו אבל אם הוא יצליח, ההשלכות לכך יהיו נוראיות."
"אני לא מסוגלת יותר, הידיים שלי הורגות אותי. זה המיטה מספר המיליון שאני מציעה," אמרה דריינה ונשכבה על המיטה שהיא וקסנדרה הציעו.
"לא, אל תשבי, אחרת נצטרך להציע את המיטה מחדש," אמרה קסנדרה.
דריינה קפצה מהמיטה ואמרה בעייפות, "אני לא מבינה איך יש לך בכלל כח. ממה את עשויה בכלל, ממתכת? את אנושית?"
קסנדרה צחקה ואמרה, "אני אנושית, את יכולה לגעת בי ותראי בעצמך. אני מניחה שהיו לי יותר אימונים לסבול את הכאב של הרמת מזרנים כבדים."
דריינה הרימה גבה וקסנדרה אמרה, "לא חשוב. נו, יש לנו רק עוד שלוש חדרים ואנחנו סיימנו."
דריינה נאנחה ואמרה, "בפעם הבאה אנחנו אומרות לבלה שתשאיר אותנו בתורנויות מטבח."
קסנדרה גלגלה עיניים והם עזבו את החדר לחדר הבא. כאשר סיימו לבסוף שאלה דריינה, כשצעדו בחזרה לחדריהן, "מתרגשת?"
"למה, למסיבת יום הולדת של הנסיך, לא יודעת. אני מניחה שכן, קצת. זה קצת מוזר כי תמיד היינו מתעלמים מהיום הזה, כאילו הוא עוד יום בשגרה."
דריינה חייכה ואמרה, "אז הנה, עכשיו תחגגי אותו כמו כולם, עם הפתעה קטנה שהכנתי במיוחד בשבילך." והיא לקחה את ידיה בידה והובילה אותי אל חדרה.
כאשר נכנסו לחדר הקטן אמרה דריינה בחיוך, "עצמי את עינייך."
קסנדרה הסתכלה על דריינה בחדשנות והאחרונה אמרה, "נו, זה בסדר. תעצמי עיניים."
קסנדרה עצמה את עיניה ודריינה אמרה כעבור רגע, "עכשיו תפתחי."
כאשר פתחה קסנדרה את עיניה היא הבחינה בשמלה ארוכה בצבע ירוק יער, עם מחשוף קטן. היה לו מעיין חגורה בצבע זהוב מעל המותן ובסוף השמלה. השרוולים היו פתוחים לקשירה בכפתורים היו גם פסי הזהוב, עם מעין טבעת חגורה מתחת לכתף.
קסנדרה הסתכלה בהלם על השמלה ואמרה, "אני לא מאמינה. אני חולמת?"
"את אוהבת?" שאלה דריינה בחיוך.
"אוהבת?! זה מושלם. דריינה תודה, תודה," אמרה וחיבקה אותה. היא הסתכלה על השמלה מזווית עיניה ולא יכלה שלא לחייך מאושר.
כשהתנתקו שאלה קסנדרה, "ומה את לובשת לנשף?"
דריינה חייכה ושלפה מתוך הארון שמלה ארוכה בצבע ורוד-אפרסק עם מחשוף קטן, בעלת שרוולים מתרחבים, ומעין סרטים-חגורות מסביב לקו המותניים, הצווארון ותחתית השמלה.
"וואו, זה מדהים!" אמרה קסנדרה בהתפעלות. "את בטוחה שאת תפרת את השמלות האלה?!"
דריינה צחקה ואמרה, "כן, ואני לא יכולה לחכות לרגע שנלבש אותם ונרד במדרגות ו…אוי אלוהים, אני מתרגשת."
קסנדרה צחקה. "עוד כמה ימים, חכי בסבלנות והכל יהיה בסדר." אמרה. היא חיבקה אותה ועזבה את החדר, מחייכת בשמחה.