כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 3

-נקודת המבט של טלי-
השעה כבר 12, עד עכשיו הגיעו פינק ודמי לובאטו. נפגשתי איתן, הן ממש חמודות. דמי אפילו אמרה שהיא שמעה עלי. התרגשתי כמו ילדה קטנה. הזמרות המפורסמות שאני רואה ביוטיוב ובטלוויזיה נמצאות סנטימטרים ספורים ממני, ואני מדברת איתן כאילו הן החברות הכי טובות שלי. העבודה הייתה נחמדה, רשימת המטלות שהביאו לי הייתה דיי ארוכה, אבל אני כבר בחצי שלה, אני אוהבת לתקתק עבודה. דין היה איתי רוב היום, עוזר לי להסתגל. קלטתי אותו לא פעם בוהה בי, ומוריד את ראשו במבוכה כששמתי לב לכך. הוא חמוד..
"טלי?" סובבתי את ראשי, דמי קראה לי.
"כן, דמי? הכל בסדר?" חייכתי אליה והיא התקרבה אלי.
"האוזנייה לא עובדת לי. והרמקול השמאלי לא מתקוונן טוב.."
"אוקיי, תכף מטפלת לך בזה. תחזרי בינתיים לחדר מנוחה שלך, אני אקרא לך. יש שם שם אוכל וספות לנוח אם את רוצה. תהיה שם מישהי בשם רוז, היא תדאג לכל מה שאת צריכה." חייכתי אליה, היא הודתה לי והלכה. רוז הייתה גבוהה ורזה, עם שיער שטני ארוך וחלק ועיניים בצבע חום דבש. היא הייתה באותו תפקיד שאני הייתי בו לפני שנה וחצי, איפה שאני התחלתי. לא יכולתי שלא להרגיש קרובה אליה איכשהו. טיפלתי בבעיה של דמי, ושלחתי את רוז לקרוא לה לחזור.
שאר היום עבר ללא תקלות, והתפניתי לטלפונים לכתבי בידור, מזמינה אותם לאירוע. אחרי עבודה ארוכה, הגיעה ארוחת הצהריים, ודין הזמין לנו טייק-אוואי. אכלנו יחד, הוא היחיד שהייתי מחוברת אליו בינתיים, והוא היה ממש נחמד אלי. היה לו חיוך מקסים, והוא התייחס אלי בכבוד, מדבר אלי בגובה עיניים, כאילו אנחנו מכרים וותיקים.
"נשבע לך, רציתי לקבור את עצמי!" הוא סיים לספר את הסיפור, וצחקנו בקול.
"אוי ואבוי! אני בחיים לא הייתי חוזרת לשם!" פלטתי תוך כדי צחוק.
"הייתי חייב את יודעת.. הייתי צריך את הכסף.." הוא צחק וזרק את קופסאות האוכל הריקות לפח.
"כמה זה עלה?" שאלתי בחיוך והוצאתי את הארנק כדי לשלם על הארוחה שלי.
"השתגעת?? א', זה על חשבון ההפקה.. ב', גם אם זה לא על חשבון ההפקה, זה היה על חשבוני." הוא חייך אלי חיוך מקסים, וצבט לי את הלחי בעדינות. הסמקתי טיפה, וחייכתי בחזרה.
יצאתי אל הרחבה של האולם, יושבת על כסא בשורה הראשונה, מסתכלת על ההופעה של דמי. הייתי אמורה לשבת כמה דקות בכל חזרה, לבדוק בעצמי איך שומעים מהמיקרופונים. הבטתי מסביבי, עדיין מעכלת שאני באמת נמצאת פה.. ואז ראיתי ילדה קטנה, יושבת ליד הברזלים מתחת לבמה. נבהלתי וקמתי בריצה לשם, מה היא עושה מתחת לבמה?! היא עלולה להיפגע! ומה בכלל ילדה קטנה עושה פה?! ניגשתי אליה בשניות, והתכופפתי אליה. היה לה שיער חום מתולתל שהגיע על לאמצע גבה, ועיניים בצבע ירוק חום, או חום דבש לא יכולתי לראות בחושך שמתחת לבמה. היא נראתה לי כל כך מוכרת, אני לא יודעת מאיפה.. אבל ניערתי את המחשבה הזו מיד, אני הגעתי לפה אתמול, אין סיכוי שאני מכירה אותה.
"היי קטנטונת.." אמרתי לה בקול רך, מנסה להתחבב עליה. תמיד הייתי טובה עם ילדים. היא הסתכלה עלי עם עיניים דומעות מעט, וליבי נשבר למראה שלה. "מה קרה חמודה?" היא לא ענתה לי. התיישבתי על הרצפה מולה, בישיבה מזרחית. היא הייתה יותר בפנים, וגם אם אני יושיט את היד אני לא אגיע אליה. אני צריכה לגרום לה לבוא אלי.
"אני יכולה לספר לך סוד?" אמרתי לה בלחש, כאילו זה הסוד הכי חשוב בעולם. היא הנהנה בראשה. "אבל אני צריכה שתתקרבי.. אני לא רוצה שישמעו.." אמרתי בקול הכי ילדותי שיכולתי להוציא ממני. היא הסתכלה עלי, כנראה חושבת מה לעשות, ואז היא קמה מישיבה, והתקרבה אלי בזחילה. לקחתי את ידה והושבתי אותה על הברך המקופלת שלי. חייכתי אליה, והיא השפילה את מבטה.
"מה הסוד?" אווו.. היה לה את הקול הכי מתוק בעולם!!
"אבל אל תגלי לאף אחד!" הזהרתי אותה עם חיוך על הפנים, זה כנראה עודד אותה, כי היא הנידה בראשה בחיוך רחב, מתלהבת מזה שמישהו הולך לשתף אותה בסוד. "אני מפחדת מהחושך.." לחשתי לה לאוזן.
"אבל זה לא סוד!" היא אמרה לי בקול ילדותי. היא כאילו התאכזבה מזה עכשיו?! לא יכולתי לעצור את עצמי מלגכח. ילדים זה עם כזה קסום… "איך קוראים לך?" היא שאלה אותי, נוגעת לי בכובע הצמר שעל ראשי.
"טלי.. ואיך קוראים לך?" הורדתי את כובע הצמר ושמתי אותו על ראשה. הוא היה גדול עליה בכמה מידות, אז הוא החליק וכיסה את עיניה. היא צחקקה את הצחוק הכי חמוד ששמעתי אי פעם, מרימה אותו בחזרה על שיערה.
"קוראים לי ג'מה.." היא כנראה חשה איך השתתקתי פתאום, איך גופי נהיה קשה, איך קפאתי, כי היא הסתכלה עלי, מנסה להבין מה קרה. זאת ג'מה.. עכשיו הבנתי מאיפה היא הייתה מוכרת לי.. פעם אחרונה שראיתי אותה הייתה לפני שנה וקצת. באחת משיחות הסקייפ שלי עם הארי הוא היה בבית שלו, וג'מה ישבה על ברכיו, מול המצלמה אוכלת ארטיק בזמן שדיברנו. היא הייתה כל כך קטנה אז, ועכשיו היא כזו גדולה.. ואז מחשבה נוספת עברה במוחי, מקפיאה אותי עוד יותר ומעבירה צמרמורת בכל גופי. אם היא כאן.. זה אומר שגם הארי כאן..
"טלטול אני רוצה שתספרי לי עוד סוד.." היא אמרה פתאום, טופחת לי עם ידה הקטנה על הלחי, מחזירה אותי ממחשבותיי. היא עדיין הייתה עם כובע הצמר שלי על ראשה, שהחליק כל פעם על ראשה, אך היא עדיין לא הורידה אותו.
"למה את פה מתחת לבמה קטנטונת?" שאלתי, מנסה לדלות מידע.
"כי ברחתי להארי, ואז הלכתי לאיבוד, ואני לא מוצאת אותו.." היא אמרה והורידה את הראש בעצבות. ליבי נצבט לראות אותה ככה. הקמתי אותה מרגלי, וקמתי גם אני, תופסת לה את היד.
"בואי ניקח אותך אליו?" עד כמה שלא רציתי לעשות את זה, עד כמה שרציתי לדחות את הרגע הזה כמה שיותר, אני לא יכולה להשאיר אותה כאן, לבד. התחלתי ללכת והיא הזדנבה אחרי, אך אחרי כמה צעדים היא משכה לי ביד ונעמדה מולי, מרימה את ידיה למעלה לכיווני, מסמנת לי שאני אקח אותה בידיי. חייכתי אליה והרמתי אותה. היא כרכה את רגליה הקטנות והדקות סביב מותניי, ואת ידיה סביב כתפיי, ואת הלחי שלה היא הניחה על הכתף שלי, משעינה את ראשה עלי. יכולתי לאכול אותה בנשיקות באותו רגע. ילדים היו החולשה שלי.. הם המיסו אותי בצורה שלא ניתנת לתיאור..
הלכתי איתה בידיי לכיוון חדרי המנוחה, אם יש מקום שהוא אמור להיות בו זה שם. כמה אירוני, גם במדינה אחרת לחלוטין, חדר המנוחה יהיה המקום בו ניפגש שוב, אחרי כל כך הרבה זמן. ראיתי את אחד מעוזרי ההפקה הזוטרים בדרך והוא עצר אותי. עמדתי שם, עם ג'מה עלי ועניתי לו על כמה שאלות, כשלפתע ג'מה התחילה לקפץ לי בידיים, מרימה יד אחד, ומצביעה על משהו מאחורי.
"הארי!! הינה האר'וש!" היא קיפצה לי בידיים, ואני הרגשתי איך הלב שלי צונח שמונה מאות קילומטרים מתחת לפני האדמה. הוא מאחורי. הוא באמת מאחורי. עוזר ההפקה סיים לשאול אותי שאלות והלך. ואז שמעתי אותו, את הקול המלטף הזה שלו, הקול העמוק והרך שלו, הקול הגברי..
"ג'י! הינה את!" שמעתי אותו צועק מאחורי. הרגשתי את כפות ידי לחות, ליבי הלם בחוזקה כנגד החזה שלי, לא חשבתי שאני אתרגש ככה, שאני יאבד את עשתונותיי למשמע קולו. לקחתי נשימה עמוקה בעיניים עצומות, מנסה לאזור אומץ, לאגור את כל כוחותיי לקראת המפגש הזה. לקחתי עוד נשימה. הרגשתי את עצמי קפואה, ניסיתי לזוז אבל לא יכולתי. פחדתי. פחדתי שאיך שאני אראה אותו הכל יחזור אלי, כל השיחות, הכאב, הצער.. האהבה…
"סליחה?" הוא אמר פתאום מאחורי, הוא לא היה ממש קרוב, אבל יכולתי לראות את הצל שלו נפרס למולי מצד ימין שלי. לקחתי שוב נשימה עמוקה. על החיים ועל המוות. והסתובבתי.

-נקודת המבט של הארי-
"אמבר, אני בטוח שזו טעות. תנסי שוב." אמרתי מיואש בטלפון בזמן שניסיתי להוציא פחית קולה מהמכונה. אני יודע שלא טוב לג'מה לשתות משו קר עכשיו, במיוחד עם הגרון הכואב שלה, אבל זה בלתי אפשרי להגיד לה לא…
"אני אומרת לך, הכרטיס שלך לא עובר בקופה!" היא המשיכה להתווכח.
"אמבר, תעבירי אז את הכרטיס השני שלי, אין לי זמן עכשיו לשטו.. רגע, ג'מה!?" פתאום שמתי לב שהיא לא שם, היא נעלמה. הסתכלתי מסביבי, מחפש אותה בעיניי, היא לא פה. "אני אחזור אליך." ניתקתי לאמבר את הטלפון בלי לחכות שהיא תענה אפילו. עזבתי את הפחית שם, ועשיתי את דרכי לקפיטריה, משם באנו עכשיו, יכול להיות שהיא הלכה לבנים.
"ראיתם את ג'י?" שאלתי את זאיין ונייל שישבו בקפיטריה של אולם ההופעות.
"לא.. אל תגידי לי שאיבדת אותה??" נייל אמר לי מופתע, לוקח ביס מהכריך שלו.
"מאוד מעודד, חבר!" פלטתי ויצאתי משם עדיין מחפש אחריה. איך היא נעלמה לי ככה בשנייה?! התחלתי לחפש אותה, רץ בין כל המקומות שיכולתי להעלות בדעתי, עברתי את הבמה, דמי בדיוק ירדה ממנה ופינק עלתה. אחריה עולה כריס ואז אנחנו. המשכתי לכיוון חדרי המנוחה, אולי היא שם. התקדמתי לשם, סורק את המקום בעיניי, ואז נרגעתי. הינה היא. היא הייתה בזרועותיה של מישהי עם שיער שחור גלי וארוך, כנראה עוזרת הפקה שמצאה אותה משוטטת. ג'מה קפצה בידיה של זאת שאחזה אותה כשהיא ראתה אותי. חיוך על פניה. פווו, איזו הקלה.
"ג'י! הינה את!" צעקתי לה, מתחיל להתקדם לעברה. מוזר, זאת שהחזיקה אותה לא הסתובבה אלי, למרות שאני בטוח שהיא שמעה אותי. למה היא לא מסתובבת אלי!?
"סליחה?!" אמרתי, והיא עדיין לא התייחסה. יכול להיות שהיא חירשת?! ראיתי אותה מסתכלת למטה, על הצל שלי.. היא לקחה נשימה עמוקה, ועוד אחת.. מה עובר עליה?!
ואז היא הסתובבה…