לא כל הנוצץ זהב – פרק 18

שמעתי כמה ציפורים מצייצות וקרן שמש חמימה העירה את הפנים שלי. בוקר.
התמתחתי ופיהקתי. מיד הרגשתי שלא שכבתי במיטה שלי בפנימייה. אה נכון, חשבתי לעצמי, חופשת קיץ.
אבל רגע…
פקחתי עיניים מיד והתיישרתי, שכבתי בתוך שק שינה על הרצפה. אני גם לא בבית שלי.
הבטתי מסביבי, בביתן הלא כל כך קטן. אה, כן… אריק הביא אותי לפה אתמול כשהתחיל להחשיך… הוא אמר משהו על ביתן אחת-עשרה.. משהו על זה שהפטרון שלהם, הרמס, הוא אל הנוודים ולכן לכאן תמיד מגיעים החדשים עד שההורה האולימפי שלהם מכיר בהם…
המקום היה נראה כמו בית עץ רגיל של מחנה קיץ. רגיל, ישן, וצפוף. היו כאן הרבה יותר ילדים וילדות ממספר המיטות והדרגשים. ושקי שינה רבים נפרשו על הרצפה.
נערה בת שבע-עשרה בערך החזירה לי מבט יציב וחייכה. השבתי חיוך.
"היי, אתמול לא יצא לנו להכיר." היא אמרה וקפצה מהמיטה שלה. היא הייתה בין היחידים שקיבלו מיטות.
היא הביטה בי כשקמתי משק השינה והתמתחתי, והמשיכה לחייך חיוך נעים.
"איך קוראים לך?" היא שאלה.
"לילי." השבתי והעברתי את ידי בשערי הקצר.
"לילי?" היא שאלה. "זה קיצור של משהו?"
"ליליאנה." אמרתי ונחרתי בבוז. "אבל זה שם ארוך ומעצבן, אז כולם קוראים לי לילי."
היא צחקה ואמרה: "בסדר, לילי. אני סוזן, המדריכה של ביתן הרמס."
"אז זה באמת נכון.." מלמלתי. "האלים והכל.. וזה הביתן של הרמס.. והכל.. ואנדרו…"
נעצרתי בפתאומיות ומצמצתי בהפתעה.
"אני לא זוכרת שנכנסתי לשק השינה שקיבלתי." הערתי והבטתי בסוזן.
היא צחקקה קצת לפני שאמרה: "אריק הביא לך שק שינה, עמדת בחוץ כי לא רצית להיכנס בלעדיו. וכשהוא חזר עם שק השינה כבר כמעט ישנת בעמידה. הוא פינה לך מקום בביתן והכניס אותך לשק השינה. נרדמת עוד לפני שהספקת לומר תודה."
אני לא יודעת מה הצחיק אותה כל כך. אני הרגשתי איך אני מאדימה ממבוכה. אריק הביא אותי לפה? התנהגתי כמו ילדה קטנה שלא עוזבת אותו? אויש, אלוהים, הוא השכיב אותי בשק השינה שהביא לי! הוא בטח לא חושב שאני אחראית או בוגרת מי יודע מה.
לעזאזל, הוא היה חמוד, הרסתי את כל הסיכויים שלי איתו. לחברות כמובן. לא לזוגיות.
מעולם לא היה לי "חבר-חבר" וגם לא רציתי אחד. הייתי כל כך מוצלחת בלהרחיק ממני סתם חברים, שזה נהיה מן סימן היכר שלי: החבר שהיה איתי הכי הרבה זמן היה אנדרו. זה היה במשך השנה האחרונה. שנה אחת.
קחו את אנג'לה לדוגמה: היא הייתה חברה שלי מהמחצית השנייה של השנה, היא הייתה חברה נהדרת, אבל הכל השתבש מהרגע שהיא גילתה שאני גונבת. שיש סיבה לזה שאני יושבת לבד בשיעורים, בהפסקות, ובשעות האוכל. ואז הכל התפוצץ ואנג'לה החליטה שנמאס לה מהחברה הגנבת והמפלצת שאני.
יד נופפה ממש מול העיניים שלי, נרתעתי אחורה בבהלה. סוזן בחנה אותי.
"מה קורה לך?" היא שאלה. "את ממש לא מרוכזת."
"מצטערת.." מלמלתי. "יש לי נטייה לחלום בהקיץ."
"זה בסדר." היא חייכה, "זה קורה לרובנו."
"רובנו?" שאלתי. "את מתכוונת לחצויים?"
היא הנהנה.
"וגם לכל אחד אחר שסובל מהפרעות קשב או ריכוז." היא אמרה.
אוקיי, אז אני לא היחידה שיש לה הפרעות קשב וריכוז, אולי אני גם לא היחידה פה שהיא היפראקטיבית?
"לא, את לא היחידה." היא צחקקה, כאילו קראה את מחשבותיי. "ובדרך כלל אנחנו החצויים גם סובלים מהיפראקטביות."
"אה, יופי.." מלמלתי לעצמי.
"יופי?" היא שאלה.
"חשבתי שאני היחידה שסובלת מזה."
"ההיפראקטיביות משאירה אותך בתנועה. היא בעצם מצילה לך את החיים, לילי."
הבטתי בה בהפתעה.
שאלתי: "איך בדיוק היא עושה את זה?"
"היא משאירה אותך בתנועה. נכון?" סוזן אמרה, היה נראה שהיא הסבירה את זה כמה פעמים. "וכשמפלצות תופסות אותך ומנסות להרוג אותך, התנועה והמהירות שלך הם כל מה שיש לך, ביחד עם כלי נשק והמוח שלך."
הנהנתי והעמדתי פנים שאני מבינה משהו. אני לא טיפוס של בוקר. ובכל זאת אתמול נרדמתי כמו ילדה קטנה… בזרועות של אריק, ככה לפחות הבנתי!
הסמקתי שוב ממבוכה. הייתי כל כך עייפה. למה?
"אויש, אני יודעת על מה את חושבת.." היא נאנחה בדרמטיות. "הוא ממש חתיך, נכון?"
פרצתי בצחוק. המבט שהיה על הפנים שלה היה ממש דרמטי, היא נפנפה על הפנים שלה בידה והעמידה פנים שהיא מתעלפת לרגע.
"הוא לא.. כזה.. צעיר ממך?" שאלתי בחיוך, מקניטה.
"הוא בן ארבע-עשרה." היא אמרה. "אני מבוגרת ממנו בשלוש שנים בסך הכל.."
פרצתי שוב בצחוק. אבל משהו נדלק בשולי הראש שלי: בן ארבע-עשרה. כמוני.
"הוא באמת חתיך." הסכמתי. "אבל אני לא בוחרת חברים בגלל המראה שלהם."
"כן, שמתי לב." היא צחקקה. "באת עם אנדרו."
הבטתי בה בהפתעה. "מה הבעיה באנדרו?"
היא הרימה גבה וזה היה נראה כאילו היא חושבת שאני מפגרת.
"הוא סאטיר. סאטירים הם סאטירים, פה נגמר הסיפור."
זה היה נשמע קשוח וממש לא נעים. אבל לא רציתי לעצבן את סוזן. היא נראתה בכללי נחמדה. חוץ מהיחס שלה לסאטירים.
סאטירים..
מצחי התכווץ ושאלתי: "לסאטירים אין בעצם.. כלומר.. רגליים של עז או משהו?"
"וקרניים על הראש. כן." היא אמרה. "בגלל זה הם לא בדיוק חתיכים, לילי."
תהיתי אם זה הסיבה שבגללה אנדרו תמיד חבש כובע צמר, גם בקיץ, והאם בגלל רגלי העז שבטח היו לו הוא לא היה יכול ללכת רגיל, והיה עליו להשתמש בקביים ההם.
מרחוק שמעתי קול שלא שמעתי בעבר. צליל יפה, שנשמע כנראה בכל המחנה.
"זאת אות הקונכייה." סוזן הסבירה לי, סביבנו כל החניכים כבר היו מוכנים ליציאה. הם יצאו מהדלת בזוגות או בחבורות קטנות ודיברנו ביניהם. אף אחד מהם לא הביט בי.
אחרי שהתארגנתי במהירות מדהימה, סוזן לקחה אותי לעבר מבנה האוכל הפתוח.
ארוחת בוקר.
הבטתי לעבר המקום שבו ישב אריק בשולחן הרמס, הוא נראה נהדר עם החולצה הכתומה שלבש (סוזן הסבירה לי שזאת חולצת המחנה שלנו) ומכנסי הג'ינס הכחולים שלו נראו חדשים. ואני, כמו נערה מתבגרת מטופשת, פשוט בהיתי.
מבט אחד מחניכות אחרות גילה לי שאני לא היחידה.
אבל דווקא אליי הוא החזיר מבט וחייך חיוך קטן, ואז הוא חזר אל הצלחת שלו ולא ראה את החיוך המטופש שנמרח על פניי.
אני כזאת נערה מתבגרת מטופשת…