שלום, יפהפייה – פרק 20.

~מנקודת מבטו של הארי~

התבוננתי בזאין וזקפתי את גבתי בבלבול, משהו רע קורה לו, הוא לעולם לא היה עוזב אותה כך, ללא כל סיבה מוצדקת, את המידת אהבה האדירה שלו אליה היה אפשר לחוש ולראות למרחק של קילומטרים, היה ברור שקיימת סיבה מסוימת, שהכול שקר אחד גדול, המסכה הארורה והמזויפת. "זאין, מה לכל הרוחות אתה חושב שאתה עושה?!" צעקתי עליו, לעולם לא הייתי טוב ברגשות, כל העניין של החבר הטוב, הלבבות והפרחים, מעולם לא ראיתי את עצמי כאחד כזה.. תמיד כשניסיתי כשלתי בכך, כנראה שאפילו מאחורי זר שלם של וורדים צרוחים עדיין אפשר לראות את נשמתי האפלה, לחוש אותה, ללגום.. היא פוגעת בי ונהייתה חלק אכזר ממני שאני, כמכה מענה ומייסרת מתחת לחגורה שמצליפה בי כל פעם מחדש וגורמת לחזי לכאוב ולצרוב, לידיי לרעוד.. ולחזות הקשוחה להלום אותי בין רגע. הנשמה שלני שלי ראתה.. ולאחר שספרתי לה את כל הזוועות עליי, לאחר שהייתי בטוח שהיא תרצה לקום ולעזוב אותי.. היא דחפה אותי ליצור קשר עם משפחתי, היא.. לכל הרוחות, אלוהים אדירים, לבי הלם בחוזקה ודמי התפרע בעורקיי, ראשי הסתחרר ובטני התהפכה, לא יכולתי לעצור את החיוך – היא אוהבת אותי. אלנה שאנל, אוהבת אותי. המילים הללו התנגנו שוב ושוב בראשי וצווחו בו, הדהדו בכל מערכת, תא ואיבר בגופי, משכרים וממכרים אותי לתחושה הטובה הזו, הסוחפת והמפוגגת.. שפרקה אותי על נשקי, כל הוורדים נבלו להם ואני הוארתי מחדש, חשתי שגרוני חנוק, כל סערותיי סמרו ועיניי היו על סף להזיל דמעות של התרגשות.. היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בכל חיי, הקרן אור לתקווה וליופי, לביטחון העצמי ולאהבה.. איני יכול לחיות יותר בלעדיה, איני מסוגל להתעורר בבוקר במחשבה שאיני אהיה מסוגל לרוץ לזרועותיה.. כל פגיעה קטנה שלה, היא כחתך, כפגיון בנשמתי, החיוך שלה, כחרב חדה שבחדות, מפלחת את גופי וגורמת לקרביי ללהוט, לדמם בהשתוקקות וכמיהה עזה, כלהב חד ומושלם של תשוקה תעונה בגעש, אני רוצה אותה יותר מכל דבר אחר שקיים.. אני צריך אותה.
"עזוב זאת הארי, החלטתי שאני מעדיף להיות רווק עכשיו, מה רע בזה?" שאל זאין בכעס ובעט בכורסה שלי, לא יכולתי שלא לגחך. "ולמה?"
"למה זה כל כך חשוב לך פתאום? אתה בעצמך תמיד אומר לי שהכי טוב זה להשיג סטוץ כל ערב, החלטתי להקשיב לעצתך… ונכון הבקתה? אז בקשר אליה..-"
עיניי נקרעו לרווחה, שיט, שיהיה בשקט! "סתום.." יריתי לעברו בכעס ובקשיחות, הדלת נפתחה לרווחה ואלנה נכנסה היא נראתה נסערת, ויפהפייה..
היא התבוננה בי ואז בזאין. "אתה לא מתכוון לרוץ אחריה ולבקש ממנה סליחה?"
"אין לי על מה". הוא משך בכתפיו והתרומם. "אני מניח שכדאי שאשאיר אותכם לבד, לא כך?" גחך.
הנהנתי. "כן, אתה צריך ללכת".
זאין קרץ לה, ולמרות שידעתי שמדובר כאן במחווה ידידותית בין חברים הרעיון כלל לא מצא חן בעיניי, ידיי התכווצו לאגרופים נוקשים ולחים ודמי נזל מפניי, רק אני אמור לקרוץ לה.
הוא יצא מבעד לדלת והשאיר אותנו לבד, עיניה הצטלבו עם שלי ויכולתי לחוש את האש, את הלבה שהלמה וקדמה ביני לבנה, הלהבה הממכרת והמשכרת, המגרה והסוערת, כמטען חשמלי שקודח בינינו ללא כל שליטה מסוימת ומחרב את שנינו, התחושה הזו גלשה לכל אורך גופי והדליקה את כל מערכותיי, לבי הלם בחוזקה וכל שרירי המתמחו בפעם אחת מורטת עצבים, לא יכולתי להוריד ממנה את המבט, גופי בער ונצרב, חזי כאב והיה רפוי כוחות, האוויר יצא לי ונפלתי.. נפלתי והתאהבתי בה שוב, לבי הלם בחוזקה וראשי הסתחרר, חשתי שאני עומד להשתגע אם היא לא תשב עליי וסתם כך נתחבק, אני חייב לחוש אותה, אני חייב אותה לצדי בכל שנייה ושנייה, אני חש כאילו המבט התמים והנשי הזה, אני חש שדרך זוג העיניים האפורות הללו.. אני מצליח להשתקף בהן, כאילו והיא רואה דרכי, מה שבאמת נכון.. היא תמיד פגעה בול למטרה הרגישה ביותר, לחשוב שהעבר שלי היה העקב אכילס שלי, היא מי שגורמת לי להיות חלש ויורה אותי כחץ לשמיים, הקרקע התפרקה מתחתיי והכול החשיך ונעצר מלכת כשהיא נשכה את שפתה התחתונה, שנאתי את הרמה שבה אהבתי זאת.. אהבתי כל דבר ופרט בה..
היא שלי. היא רק שלי. היא שלי. נסתי להסתיר את נשימותיי ופתחתי את זרועותיי לרווחה. "בואי.." קראתי והיא רצה אליי וקפצה על גבי ברכיי, טומנת את ראשה בחזי ושואפת עמוק אל תוך עורי, כרככתי את זרועותיי סביב גופה הקטן והחלש, היא כל כך עדינה וקטנה ופשוט מושלמת.. כרככתי את הלחי שלי עם הלחי שלה, מגיע מעט לזווית פיה ומנשק נשיקה קטנה, יכולתי לחוש את החיוך שלה.
"אם אי פעם תיפרד ממני.." היא לחשה. "ועוד כך.."
עיניי נקרעו לרווחה. "אני לעולם לא אעזוב אותך לני, אני תמיד אהיה כאן ואשמור עלייך.. עד הסוף". והאופן שבו התכוונתי לכך הדהים אותי.
היא התבוננה בי, מרימה את ראשה, נצלתי זאת ונשקתי לצווארה זרם של נשיקות, יש לה עור כל כך ריחני וחלק, כל כך נעים ומושלם. אני מכור, אובססיבי אליה. "הארי.." היא צחקקה והתחמקה ממני.
"אלנה.." החזרתי לה באותו טון מתגרה והמשכתי לנשק אותה זרם של נשיקות במורד לחייה וצווארה.. לא רציתי שהרגע הזה יעצור לעולם.
היא קפצה ממני ונעמדה, מניחה את ידיה על גבי מותניה הדקיקות.
"מה?" צחקתי.
היא כיווצה את שפתיה המגרות שלא יכולתי לשלוט בעצמי אם והייתי חש אותן על שלי בזה הרגע, היא זרקה עליי כרית מהסלון. "אני לא רוצה להתנשק עכשיו".
"את יודעת שאני לא שואל אותך". נעמדתי גם וחטפתי מספר כריות מהכורסאות.
היא במעט הלכה לאחור. "וגם אני לא אותך.."
זה שעשע ואתגר ואהבתי זאת. "אז כנראה ש.. אני לא יודע, אין לי ברירה חומד, אני אהיה חייב לתפוס אותך!". והיא החלה לרוץ פולטת צווחה קטנה, היא רצה מסביב לסלון, רגלה במעט נתקעה ברצפה וקפאתי במקומי וחשתי שלבי החסיר פעימה ואבדתי את נשמתי מהחשש שהיא תיפול, אני רק רוצה להגן עליה ולשמור עליה מפני כל דבר.. וזה מה שאני אעשה, אילו ורק היא תקשיב לי ותתן לי זאת. היא נצלה זאת לטובתה וחטפה גם מספר כריות והחלה לחבוט אותן בי, קופצת על גבי הכורסה הגדולה שלי, עליתי גם על הכורסה ונשכבתי, חובט בה מלמטה, היא לא הפסיקה לצחוק והצחוק הילדותי והמתגלגל שלה גרם לי לחייך בין רגע, ההשפעה שלה עליי מדהימה אותי כל פעם מחדש.
תפסתי בכף רגלה והשכבתי אותה עליי. "תפסתי אותך, אמרתי לך, זה קל מידי". אמרתי בקולו העמוק והצרוד.
היא נראתה לרגע כאבדה את עצמה ושמחתי שיש לי השפעה כזו עליה, לחייה הסמיקו במקצת ואצבעותיה רעדו בזמן שפרעו את שערי, היא נשמה עמוק. "מזל שאני קטנה לא?" קרצה אליי.
"מה?!" שאלתי בבלבול, תמיד אהבתי את אור העובדה שהיא לא הכי גבוהה בעולם, מגיעה לי עד לכתפיים ואולי במעט פחות, היא השתחררה, מרכינה את ראשה לעומת זרועי שעטפה את כל אגנה, והחלה לרוץ לכיוון המטבח כשזוג כריות אחוזות בידיה, גלגלתי את עיניי, והמשחק נמשך.
היא עמדה בצד אחד של השיש במטבח, אני נעצרתי ממולה, בכל צעד אחד וקטן שלה אני הלכתי לכיוון הנגדי על מנת להשיג יתרון ולתפוס אותה, לפתע אור העובדה שזה נשמע כתחרות נגד… נגד האהבה שלי, הפחידה אותי וגרמה לי לקפוא במקומי ולדמי לנזול מפניי, אני שונא את עצמי, למה כל דבר חייב להישמע כל כך שלילי? כל כך קשוח וחסר רגשות?
היא שמה לב לכך וזרקה עליי כרית אחת. "תפסיק לחשוב כך, אני רק צוחקת אתך". היא חייכה אליי, מצמצתי בעיניי, איך.. איך היא..
"בסדר מתוקה, תתכונני להיתפס בצחוק".צחקתי והיא חייכה והמשכנו להתגרות אחד בשנייה. נאנחתי. "מה אני צריך לעשות בשביל לנשק אותך?"
היא גחכה. "לתפוס אותי, מה קרה.. קשה לך מידי סטיילס? "
את אתגר בעצמך מותק, חשבתי לעצמי אך התעלמתי מכך, במהירות שאפילו היא לא שמה לב, נעמדתי מאחוריה וכרככתי את זרועותיי סביב אגנה. "ושוב, תפסתי אותך".
היא חבטה בכרית על ראשי מאחור וגרמה לי במעט לשחרר אותה, היא נצלה זאת, היא התבוננה בי אך לא שמה לב לאן היא הולכת ובטעות שברה את ארבעת הצלחות שניצבו בקצה השיש. היא קפאה במקומה. "ה..הארי אני.. אני מצטערת.. לא.. לא התכוונתי".
כרככתי את זרועותיי סביבה שוב ונשקתי לראשה. "זה בסדר אלנה, אלו רק צלחות". התכופפתי והחלתי לאסוף, היא באה גם לעשות זאת אך עצרתי בעדה. "לא חכי!". קראתי בתוקף והיא נעצרה, מתבוננת בי מבולבלת. "כן?" שאלה בסקרנות.
לסתי נשמטה ורעדה, לא ידעתי כיצד להסביר זאת. "אני יאסוף את זה.. את לא צריכה לעזור לי.."
"הארי אני שברתי!". התעקשה. "זו רק זכוכית מה כבר יכול לקרות?" גלגלה את עיניה.
היא המשיכה לאסוף, ולא יכולתי שלעצור את עיניי שנפערו לרווחה כל פעם מחדש שהרימה שבר אחד. "לני, אני מתעקש. חדלי". יריתי לעברה במעט כעס, אך היא כרגיל לא הקשיבה לי.. העובדה הזו הכעיסה אותי יותר אך ידעתי שהיא לעולם לא הקשיבה לאיש כל ימי חייה. "אלנה, למה את לא מקשיבה?"
"אתה לא אבא שלי הארי, תרגע!". צעקה עליי וגרמה לי לקפוא במקומי.
נעמדתי חזרה ותחבתי את ידיי בשערי ברוגז, נשים. "אלנה, אל תצעקי עליי!".
"אז תפסיק להרחיק אותי בכל פעם שאני מנסה לעזור, במקום כל שנייה להסתכל עליי, לך ותביא מטאטא או שואב אבק ארור!". המשיכה, מגביהה את טונה קצת יותר.
מצמצתי בעיניי. "אני דואג לך, אתה לא מבינה זאת?!"
היא התבוננה בי ונראתה.. משתקת, עיניה במעט הראו רטיבות, באותן השניות שנדמו כנצח שהפצרתי בפניה את הדאגה האדירה שלי אליה, יכולתי לראות דם נוטף מאצבעה. "אלנה, האצבע שלך!". קראתי בקול גדול, היא מצמצה בעיניה כאילו והתעוררה מחלום והסומק הארור התלהט על לחיי, אוי, מתוקה..
היא התבוננה באצבעה ונשכה את שפתה התחתונה. "זה רק דם.."
"זה לא רק דם!". התעקשתי ונשאתי אותה בסגנון כלה בין רגע והנחתי אותה על גבי השיש. קרבתי את אצבעה לכיור והדלקתי את זרם המים, היא התכווצה בכאב. "זה שורף..!". זעקה כמנסה להשתלט על קולה וידעתי שזה בגללי.
נאנחתי וחשתי שכל גופי מדמם מבפנים. "אני מצטער מתוקה, זו אשמתי.."
"זו לא!". היא קראה.
התעלמתי מכך ושלפתי פלסטר, חובש אותו סביב אמתה.. ולפתע זה חלחל לי כה עמוק.. כמו טבעת, היא התבוננה בי ויכולתי לראות שאותה מחשבה ניצתת בראשה אך שנינו התעלמנו מכך. "את תקשיבי לי בפעם הבאה, לטובת שנינו, בסדר?" שאלתי בלחש, רוקע בכפות רגליי על גבי הרצפה כמנסה לשחרר מהלחץ האדיר.
היא הנהנה ואני חזרתי לאסוף את השברים. "הארי.." היא לחשה ואני בין רגע הזקפתי והנחתי את כפות ידיי על גבי הירכים שלה והשפלתי את ראשי, מתבונן בה בחצי מבט.
"אתה לא יכול להגן עליי מפני כל דבר.."
לטפתי את הלחי שלה. "אני יכול לנסות". לחשתי ונשקי לשפתיה נשיקה רטובה וארוכה, משכרת וממכרת שלא יכולתי או רציתי להפסיק. "תפסתי אותך". קראתי בין הנשיקה.
היא הנהנה. "כמו תמיד לא?"

~מנקודת מבטה של מאיה~

עבר לו עוד שבוע שבו נסתי כמה שיותר לא ליצור קשר עם ליאם, התקרבתי במעט לנייל בזמן האחרון.. איני מחבבת אותו או כל דבר מה אחר אך איני יכולה להתכחש לאור העובדה שאני משתוקקת להיות בסביבתו, שטוב לי אתו, אני מרגישה טבעית וחופשיה לידו, אני מזדהה עמו.
"נייל?" לחשתי בזמן שהתיישבתי לצדו בביתי.
הוא התבונן בי. "כן?"
"זה ליאם.. הוא רוצה שנחזיר את הקשר.." לחשתי וקשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "איני אשקר שיש רגעים שבהם אני מתגעגעת אליו, כל גופי ונשמתי כמהים לו עד הסף, אך יש בי יצר, נקודה מסוימת ועמוקה.. שסותרת זאת, שמפחדת!". השתנקתי והתפרקתי על החזה שלו כחסרת כוחות, כחסרת תקווה או ידיעה.
הוא לטף את שערי. "מאיי, מה בעצם קרה בינכם?" שאל בעייפות מהשאלה החוזרת הזו שאיש אינו יודע, הארי ולואי בעצמם עדיין בטוחים שרק תפסתי אותו בוגד בי, ואם וזה היה נכון זה גם עניין גדול בפני עצמו.. אך המעשה של ליאם היה חזק מכך, האופן שבו רציתי אותו.. לא היה נדמה לשום דבר אחר שרציתי כל ימיי חיי, הדרך שבה נמשכתי אליו הייתה חסרת שליטה.. כעש שעף ונמשך לעמקי האש היוקדת, כסרט תחרה שנקשר סביב האגן ומושך אותך לגבר שאת אוהבת.. אבל מה שהיה לי אליו, מה שהיה ביני לבינו, היה הרבה מעבר לרק אהבה, היינו נואשים, זקוקים, צריכים וחיים.. אחד את השנייה, שואפים, לוגמים, חשים.. בכל צעד שצעדנו יחדיו.. כשהוא אחז בידי, זה הרגיש לי כל כך נכון ואמיתי, ידי הקטנה ששלובה בשלו הגדולה וזה נראה כה מושלם, שפתינו שחרפו האחת עלה שנייה בזרם ובתשוקה, כלהב חד שלפח את כל מערכותיי, וכמכה מתחת לחגורה גרם לי לדמם בכל גופי עד זוב דם, הוא לקח את נשמתי עד הסף.. האם זה אפשרי לוותר על רגשות כאלו?
האם זה אפשרי לשכוח זאת?
או שאני פשוט רק.. קפואה. אני קפואה, וחיה בהכחשה. "מה זה משנה?" מחיתי.
"ברור שהדבר חשוב! תחשבי על כך.. אם והוא סתם הבריז לך או נתפס שהוא בוגד בך בזמן שהוא שיכור, לעומת זאת שהיה.. איני יודע, מכה אותך או משהו בסגנון, יש הבדל לא קח?" גרוני היה חנוק וחזי כאב וצרב, כחומצה רגילה שחדרה לעורקיי וגרמה להצלפות מייסרות להצליף ולהכות כל פיסת עור בגופי, הקרקע נשמטה מתחתיי ועולמי נדם מלכת, קרביי בערו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, מילותיו כדרובנות, נגעו ופצעו, שברו ופוררו את לבי.. המכווץ והסחוט גם ככה.. אני עצמי ככלי שבר, לא אכפת לי כבר מה כולם אומרים לי, אני חסינה מפגיעות.. אני כבר מספיק שבורה, אז למה זה קורה לי עם נייל?!
כקרוא את מחשבותיי הוא חבק אותי בחוזקה. "אני כל כך מצטער מתוקה, זה פשוט..-" אך הטלפון שלו קטע אותו באמצע המשפט, הוא סמן לי לחכות לרגע וענה. "היי זאין… רגע, מה?.. אתה.. רגע, אתה רציני?… עכשיו?…. אני יודע, אני יודע אבל… בסדר.. כן אני אסתום את הפה.. חכה לי ליד הבית קפה.. להתראות".
זקפתי גבה. "מה הקטע של זאין?" שאלתי בבלבול.
הוא משך בכתפיו. "בן אדם מתוסבך". ירק. "אני חייב ללכת, נמשיך לדבר בפעם אחרת?"
הנהנתי בראשי. "ברור.." והוא הלך במהירות.

איני יודעת מדוע ואיך, אך מצאתי את עצמי מול דלת ביתו של ליאם, מעולם לא שאלתי אותו.. למה? למה הוא עשה לי זאת? מה אני עשיתי שהיה מגיע לי יחס משפיל שכזה? למה הוא הלך עם אותה הנערה היפהפייה הזו? מעולם לא באמת דברנו על כך.. כי פחדתי. פחדתי מהתגובה או מהתשובה שלו, פחדתי מהדרך שזה ישפיע עליי, נפשית ופיזית.. אך חשתי שאני חייבת למען עצמי לפרוק זאת ולמצוא תשובות, אולי רק כך אני יוכל למצוא מעט שקט ושלווה ממנו.. ולסגור זאת ולשכוח במקום שזה קרה, לפני שנה, במלון, בפריז.
שונאת את העיר הזאת.
נקשתי ביד רועדת ופוחדת על גבי דלת העץ, בכל שנייה שעברה בטני התהפכה והתכווצה בכאב מייסר ומורט עצבים, לבי הלם בחוזקה ובפראות, ראשי הסתחרר ונהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים.. הדקתי את כפות ידיי לאגרופים נוקשים, הן היו לחות מהמתח והלחץ האדיר.. קרביי להטו ולא יכולתי להשתלט על נשמותיי הכבדות, רעותיי צרבו וכאבו, אבדו מכוחם וערכם, חשתי כאילו ממש יש לי חור שחור באמצע ביתה חזה שלי, חור שמסמן את הריקנות והשממה שלי בעולם הארור הזה שאני חיה בו, דמי התחמם בוורידיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזירם והכול נעצר מלכת והתפרק מתחתיי, החשיך וסגר, חנק וסתר לי.. כשהדלת נפתחה והוא עמד בכניסה, ליאם. "מאיה?" הוא שאל מופתע וחייך. "מה.. מה את עושה כאן?"
"אולי תציע לי להיכנס?" שאלתי בלחש מנסה לא להסגיר את עצמי.
הוא השפיל את ראשי וגלגל את עיניו. "תכנסי?"
"תודה.." מלמלתי ונכנסתי לבית, הוא לא ישתנה כלל, התבוננתי בקיר התמונות הגדול שלו.. אלפי תמונות שלו עם הבנים, או עם משפחתו, יש גם כמה תמונות חדשות של כולנו ביחד.. גם עם הבנות.. הבלעתי חיוך והתרככתי, אוי, מתוק שלי.. מלאך. חשתי שחזרתי אחורה בזמן, לפני הבגידה, האונס, הכאב, הבכי, הדם.. חשתי שחזרתי לאותה תקופה שהיינו זוג צעיר ומאושר, שלא היו לנו גבולות והשמיים אינם היו הגבול.. דבר לא היה יכול לשבור אותנו, להרוס את הזוגיות הייחודית שהייתה לנו מלבד אנחנו עצמנו, אך זה קרה, רק בגללו.. תמונה אחת משכה את תשומת לבי וכשהבנתי, התפרקתי על נשקי ופלטתי אנקת ייאוש, לכל הרוחות – לא! תמונה שלי ושלו, חבוקים על הדשא.. זה היה בתקופה שלא הייתי עושה מחליקים מידי יום, וגם לא הייתי מתאפרת ולובשת שחור, זה חלחל לי כה עמוק והדליק את כל מערכותיי, היה ברור שהוא מתגעגע לזה, בדיוק כמו שאני מתגעגעת בזה הרגע.
התבוננתי בכורסה הקטנה שתאמה לנו, כיצד היינו יושבים בפיג'מות זהות, מתכרבלים האחד בשני ורואים סרט, או המטבח הקטן והפשוט רבוי התאונות שלי.. עדיין עם אותו המקיסר שקלקלתי? למה הוא שומר זאת? הצצתי בו והוא קרא את הבעת פניי. "סרט? ארוחה? או נשיקה?" שאל ודמעות עמדו בעיניי, השובבות שהייתה לו פעם לפני שהרצין ונהייה כל כך אבהי כזה.. תמיד היה שואל אותי ולא משנה מה הייתי עונה הוא היה מנשק ומתכרבל אתי..
"לדבר". נאנחתי.
הוא גלגל את עיניו. "אני מניח שנדלג על הקטע שבו אני מסתער עלייך בנשיקות, נכון?"
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "אני מניחה.." לחשתי.
הוא התיישב על הכורסה וטפח על המקום הריק והשמור לי, בכל צעד שחזרתי חשתי שאני צועדת חזרה.
"מה יש?" שאל בבלבול מהשתיקה שכלל לא אפיינה אותי.
נשמתי עמוק, זהו זה, הגיע הזמן. "למה לעזאזל עשית לי את מה שעשית לי ביום השנה שלנו במלון?!"

~מנקודת מבטה של אלנה~

הארי ישן לצדי, השעה הייתה די מוקדמת, הוא נשאר בחזרות עד מאוחר ואז בילה אתי את המשך הלילה.. התבוננתי באצבעי שכבר מזמן התרפאה, שבוע עבר מאז, אך עדיין שלושת המילים 'אני יכול לנסות' שלו פלחו את נשמתי כפגיונות ופרקו אותי על נשקי, חרבו אותי עד עפר וצווחו בכל מערכותיי.. אוי, מלאך שלי.. אני גם רוצה לנסות, אני רוצה שננסה להישאר כך ביחד! הוא הדבר היקר לי ביותר, הוא כל חיי.. עבר כה המון זמן מהפעם האחרונה שאמרתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.. נשכתי את שפתי התחתונה והשפלתי את ראשי, האם אני מסוגלת לומר לו זאת שוב? הוא נראה כל כך פגיע ומפוחד, חרד.. כאילו וסתרתי לו! מדוע? הוא חושב שלא מגיע לו להיות נאהב, שלא מגיע לו לאהוב, הוא אינו יודע מה זה יותר, הוא רק יודע כיצד להכניס בחורה למיטה ולתת לה ללכת.. האם אני חבילה כבדה מידי בשבילו? האם יימאס לו ממני בסופו של דבר..? המחשבה הזו יצרה מחנק בגרוני ולחזי לכאוב ולצרוב, דמי נזל מפניי וראשי סתר את המחשבה, אין סיכוי, הוא דואג לי, הוא באמת דואג לי..-
האייפון שלו האיר והראה ששלחו לו הודעה, נשכתי את שפתי התחתונה, אנחנו זוג.. מה כבר יש לו להסתיר.. ממני? לא ידעתי אבל אם הוא יאהב זאת או לא, זזתי באי נוחות.. לבסוף החלטתי לקרוא לו את ההודעה, זה היה מזאין, גלגלתי את עיניי, מה זה כבר יכול להיות?
הבלעתי חיוך והחלתי לקרוא: 'הארי, נכון הבקתה הקבועה שלך בכפר נופש הקטן? שאתה לוקח את כולן לשם? בכל מקרה אני חייב שתשאיל לי אותה, היא מספר 7.. לא?'
הטלפון צנח מידי על הרצפה, והדלקתי את האור בין רגע, נגלית לצבעי השחור והאדום. מה?!
הכול הסתחרר סביבי ועולמי התפרק מתחתיי, אבדתי את העשתונות וחשתי שבורה.. לא, לא, לא! הוא אמר שאני מיוחד, שהוא לא עשה זאת עם אף אחת אחרת.. הכול.. הכול היה שקר..?
התחלתי להתלבש בתוקף, מעיפה אותו ממני בכוח הזרוע, הוא התעורר בין רגע כנבהל, וכשראה אותי, מתחילה להתלבש, הוא עצר בעדי. "מה קרה?!" שאל בדאגה.
"אל תגע בי!". צעקתי עליו.
הוא מצמץ בעיניו. "אלנה, אם את לא אומרת לי עכשיו מה קרה, אני נשמע לך ש..-"
"מה? תקח משהי אחרת לבקתה מספר 7? גם ככה היא שלך, אתה רשום מה, מאורת הסטוצים של מר סטיילס לא?!" צווחתי עליו.
סגרתי את הריצ'צץ של הסוודר שלי ורצתי ללמטה, הוא במהירות רץ אחריי. "שיט..!". שמעתי אותו מקלל.
"אלנה, אהובתי, בבקשה, חכי רגע..-"
התבאבנתי. "אל תקרא לי פעם ראשונה כך, ובמיוחד שלא עכשיו!". לא יכולתי לשלוט בעצמי, חשתי שהכול נסגר סביבי ואני עומדת להתפוצץ. לא ראיתי דבר, התחלתי לאבד תחושה בכל גופי שסתר זאת.
"אני מצטער בסדר, תני לי להסביר..-"
"אין, אין מה להסביר.." לחשתי. "אני לא רוצה יותר כל קשר אתך". ירקתי וטרקתי את הדלת מאחוריי.