חופשיה מהכל

הוא היה משלב ידיים על חזה ואומר שהוא גאה בי. אני יכולה לראות את ההבעה הזחוחה הזאת משתלטת על העיניים ועל החיוך שלו. אני ממש יכולה לראות אותה על הפנים שלו. לשמוע אותו אומר את המילים בטון המיוחד שלו שאי אפשר לטעות בו.
"איך שאת עומדת על שלך היום, זה ממש מעורר בי גאווה, ילדונת." הוא היה אומר ומחבק אותי.
הייתי אומרת לו שהרבה בזכותו, והוא היה אומר שהוא יודע. ושואל מה באופן ספציפי. והייתי מודה לו, אומרת, "כשמישהו משקיע בך שעות, מבריז משיעורים ומסביר לך שאתה בלי ספק טוב מספיק ואין לו סיבה לעשות את זה מלבד העובדה שזאת האמת, בסוף תאמין לו. עשית איתי עבודת קודש."
"את לא נותנת לו להגיע אלייך, נכון?"
"משתדלת. מעמידה אותו במקום כשצריך. לא נותנת לו לשכוח את המקום שלו במערכת היחסים הזאת- בטח לא מעליי."
"אף אחד לא צריך להיות מעלייך לעולם יותר." הוא היה אומר, כאילו שלא למדתי כבר לעשות זאת בעצמי, להבין בעצמי מה אני שווה גם כשהוא לא, כאילו המילים שלו עוד משנות.
"אף אחד לא יהיה. מעכשיו הכי קרוב ללב שלי שמישהו יגיע יהיה לשמור עליי, לא להחזיק אותי כבולה אליו."
"אל תהיי כבולה לאף אחד."
"גם לא אליך."
"גם לא אליי. הכי טוב שתהיי חופשיה, חופשיה מהכל, ילדונת."
"אני חופשיה, נשבעת."
אני לא אגיד אף פעם כמה מחמם לי את הלב שהוא אומר ילדונת. והוא לא יגיד שהוא מצטער על הכאב. למדתי מזה מספיק והוא יודע, מי כמוהו יודע.