מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 12

~~~נקודת המבט של אלה~~~

זאיין לא חזר הביתה מאתמול. אף אחד לא דיבר איתי מאתמול. לא הפסקתי לבכות מאתמול.
לפחות אני יודעת שליאם לצידי, אבל אני לא רוצה שהוא יהיה כנגד החברים שלו, שלא יקרה לו את מה שקורה לי, לא בגללי. החלטתי שאני אחזור הביתה, זתומרת, לסבתא. אני אגור אצלה. אני לא מסוגלת לגור כאן יותר, במיוחד לא כשג'סי מתחילה להסתובב כאן ולהיות חלק מה'חבורה' הזאת או מה שזה לא יהיה. אני עדיין לא מאמינה שהם האמינו לה כל כך בקלות. איך הם אפילו לא ניסו לבדוק את הצד שלי בסיפור! ליאם רצה לעזור לי ולנסות לדבר איתם, אבל לא. אני רוצה שהם יגלו את זה לבד. אני רוצה שהם ייחוו את ההרגשה שתעבור להם בגוף ברגע שהם יבינו כמה הם טעו.
סיימתי לארוז את המזוודות שלי וירדתי למטה. שמעתי מהסלון צחקוקים בעיקר את הקול של ג'סי. יצאתי החוצה ואפילו שזה כאב שאף אחד לא התייחס לזה שהלכתי, זה גם דיי עזר לי. לא רציתי עוד דרמות.
לקחתי מונית והתחלתי לנסוע לכיוון סבתא. הנסיעה הייתה ארוכה וכל הדרך חשבתי על מה שקרה. על מה שהארי אמר. על השפתיים של זאיין שאלוהים יודע למה פתאום הוא החליט לנשק אותי ככה. אני יודעת שהוא לא מרגיש אלי כלום. יכולתי להרגיש את זה בנשיקה. יכולתי לראות את זה במבט חרטה שהיה לו כשהתרחק. כל פעם שחשבתי על זה הבנתי שאני בוכה. לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

יצאתי החוצה מהמונית והנהג עזר לי להוציא את המזוודות ולהניח אותם בכניסה של הבית של סבתא שלי. הודתי לו ושילמתי לו לפני שהוא נהג משם הרקח למקום אחר.
סבתא שלי ישר פתחה לי אפילו לפני שהספקתי לצלצל. סיפרתי לה הכל בפלאפון לפני שהגעתי לכאן, רציתי שהיא תהייה מוכנה למה שעומד לקרות. היא פתחה את הדלת ועמדה מולי בכניסה עם מבט של אכזבה, אבל לא אכזבה ממני. יכולתי לדעת שהיא מתכוונת להארי ולשאר. ברגע שראיתי את המבט הזה על הפנים שלה שוב הדמעות יצאו החוצה והיא הכניסה אותי לתוך חיבוק נעים ורחב לפני שהכניסה אותי הביתה.

******************************************************************************
*********************************************
*******************************************************************

"אני לא מאמינה שהערצתי את האדיוט הזה!" קרוליין אמרה אחרי שסיפרתי לה הכל כששכבנו במיטה שלה. היה לי טוב לחזור לאחותי. למשפחה שלי. לאנשים שתמוכים בי. אני יודעת שליאם מנסה לעזור, אבל אני רוצה אותו החוצה מזה. זה לא מגיע לו.
לא היה לי מה להגיד לה, כי לא רציתי להסית אותה נגדו, אז פשוט נאנחתי.

"טוב אני גמורה, בואי נלך לישון כבר ממש מאוחר" קרוליין אמרה והיא נרדמה בשתי שניות. בזמן שאני לא הצלחתי לישון כל הלילה. לא הצלתי להפסיק לחשוב על מה קרה. היה לי כל כך קשה לראות את הארי כועס עלי, במיוחד כשלא באמת עשיתי שום דבר!
לבסוף, בשעה שלוש וחצי בלילה, הכרחתי את עצמי להירדם. קמתי בבוקר למיטה ריקה. הרחתי ריח של פנקייקים מלמטה. התארגנתי וירדתי למטה לפני שהעברתי מבט מהיר אל השעון שהראה שהשעה עשר בבוקר. "בוקר טוב" סבתא שלי חייכה אלי בזמן שהיא וקרוליין אכלו ארוחת בוקר. "בוקר" אמרתי כי ידעתי שטוב הוא ממש לא. כל השבוע הזה לא עומד להיות 'טוב'. אני כבר רואה את זה.
סבתא הכינה לי צלחת של פנקייקים ואכלתי לאט, בלי רצון לאכול. כסיימתי נזכרתי ברעיון מצויין שיוכל לשכח אותי מהבעיות שלי.
"אני הולכת לרכב קצת" אמרתי לה והיא ידעה בוודאות שאני מתכוון לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר. מיהרתי להגיע לחצר האחרוית – הענקית כדי ללכת כל הדרך אל החווה. החצר של סבתא שלי זה לא כמו כל גינה רגילה בבית ממוצא. היא גרה בכפר. הכל כאן גדול ופתוח ויפה. הייתי גרה כאן בכל מחיר.
הגעתי לחווה והחיוך שלי כבר גדל קצת יותר כשראיתי את הסוס שלי- הוא לא בדיוק שלי. אבל הוא הסוס האהוב עלי לרכיבה מאז שאני בת 0. הוא יפייפה, צבע חום שוקולד עם שיער לבן לבן, שנראה כמעט כמו סיד. קוראים לו סקאר, הסוף הכי מדהים בעולם, אולי הוא כבר לא כל כך צעיר, אבל הוא הסוס הכי טוב בחווה.
נכנסתי לאט לחווה, עוד מעקלת כמה זמן לא הייתי כאן. ליטפתי כמה סוסים שהוציאו את הראש שלהם מהסורגים והלכתי ישר לא של סקאר. "היי נסיך" אמרתי לו כשהוא ישר זיהה אותי. "התגעגעת אלי?" חייכתי. ידעתי שאני מדברת לעצמי ואין סיכוי שהוא הולך לענות לי. אבל ידעתי שהוא מבין אותי. "בוא נרכב קצת" חייכתי לעצמי לפני שפתחתי את דלת החווה והנחתי עליו את האוכף.
לפני שעליתי עליו קודם הוצאתי אותו החוצה לשטח הפתוח, הוא נעמד בשקט והכנתי את עצמי נפשית
לפני שהתחלתי לעלות עליו. וואו לא עשיתי את זה המון זמן, חשבתי לעצמי כשראיתי כמה מסובך זה בשבילי רק לתכנן את העלייה. הנחתי את רגל ימין אל רגילת שמאל בזמן שהחזקתי במושכות ומיד זינתי לאוכף. הרגשתי את הסוס מבין מה הולך לקרות. מכין את עצמו בדיוק כמוני. יש לסוסים ובני אדם קשר כל כך טוב, הלוואי וכל אחד היה יכול לראות את זה. הסתכלתי מסביב לפני שנתתי בעיטה קטנה לסקאר והוא התחיל לנוע. לאט לאט נזכרתי איך כל העניין הולך, כאילו שלמדתי הכל בפעם הראשונה. התחלתי לדהור עם סקאר בשטח הפתוח והמדהים. הרגשתי את הרוח מעיפה לי את השיער בזמן שדהרתי מסביב לשטח הירוק. ההרגשה לדעת שוב ולשלוט בסוס הייתה כל כך טובה! זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו. זאת הדרך שלי להרגע.
עצרתי לאט את הסוס והתחלנו לדהור בקצב איטי וחייכתי לעצמי חיוך ענק. זאת ההרגשה הכי טובה בעולם. פתאום שמעתי מחיאות כפיים מגיעות מהפינה ממול. ניסיתי להתמקד בבן אדם שעמד בדיוק מולי בזמן שהתקרבתי אליו עם הסוס. "ליאם?" שאלתי מבולבלת כשהחיוך עוד לא ירד לי מהפנים.
"וואו" הוא אמר כשנען על המעקה שמאחריו. לא יכולתי שלא לצחוק לעצמי מהסיטואציה המוזרה. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי בין הצחקוק הקטן שהיה לי.
"באתי להחזיר אותך הביתה" הוא אמר בשיא הריצנות ואני צחקתי לעצמי על העצה בזמן שירדתי מהסוס והלכתי איתו בחזרה לעורבה שלו כדי לקשור אותו שוב. "אני רציני אלה" הוא אמר כשהלך אחרי כל הדרך אל העורבה של סקאר. "אני לא חוזרת לשם ליאם. אתה רואה כמה טוב לי כאן" אמרתי לו בזמן שקשרתי את סקאר.
"אין לך כאן שום דבר אלה. אני לא אתן לפספס לימודים ולהתקבל לקולג'"

"נסעת כל השלוש שעות לכאן רק כדי שאני לא אפספס לימודים?"

"כן אלה! וגם כי אני מתגעגע…" הוא חייך חיוך מתוק ולא יכולתי שלא לחייך בעצמי.
"את יודעת כמה זה קשה לראות את ג'סי בבית שלי כל היום, וכולם מסתובבים סביבה. אני בכלל לא מבין איך היא זאת זאתי שעוזרת להם להתגבר על מה שקרה" הוא המשיך ואני פשוט נאנחתי. פתאום הם נהיו חברים? מה קרה לתקופה שהם שנאו אותה. מה קרה לתקופה -שהארי- הגן -עלי- ממנה ?

"ממילא אין לי איפה לישון.. שכחת שעד עכשיו ישנתי עם הארי?". הוא צחקק כתגובה ואני לא הבנתי מה כל כך מצחיק.

"זה לא כאילו אני נועל את החדר שלי בפנייך אלה. תשני איתי, לפחות עד שיהיה לך חדר משלך" הוא התקרב אלי ותפס לי ביידים שהיו משחוררות בצידי הגוף. אולי הוא צודק. אני באמת רוצה לסיים את הלימודים ולהתקדם בחיים שלי. אולי אם ליאם יהיה איתי ואני פשוט אנסה להתעלם מכולם, אני אוכל להצליח. "אני שונאת כשאתה צודק" אמרתי לו לפני שהוא משך אותי לחיבוק חברי נעים.

************************************************************************
********************************************
*************************************************************

"אני מצטערת ששיגעתי אותך סבתא… זאת לא הייתה הכוונה שלי" אמרתי לה כשעמדנו אני היא קרוליין וליאם בכניסה לפני שאני וליאם התכוונו ללכת לאוטו ולנסוע בחזרה את כל הדרך לניו יורק.
"מה פתאום אלה. את מוזמנת לכאן תמיד ואת יכולה לעזוב תמיד. תשמרי על עצמך ותתקשרי מדי פעם שאני אדע שאת חיה" היא אמרה ואני חייכתי חיוך מאולץ אליה. "אתה האחראי מעכשיו" היא אמרה כשהצביעה על ליאם עם מבט מאיים. ידעתי שהיא סתם רוצה להלחיץ אותו. היא עושה את זה לאנשים כשהיא רוצה שהם לא ייפשלו במשימות שלהם. הוא צחקק והנהן לאט לפני שגרר אותי למכונית והכניס את כל המזוודות שלי.
אני כל כך מודה שיש לי את ליאם. אני מודה על זה בכל רגע נתון שיש לי. והוא יודע את זה. לא ידעתי שתהיה לי חברות כזאת מדהימה עם אחד הבנים כאן.