הנסיכה בעלת השם המסתורי -פרק 48
אמבר נכנסה לסירה והתחילה לחתור, תחילה לאט ובשקט ואז ביתר מהירות. מה היא מחפשת? מה היא מחפשת?… אמבר הסתכלה לכל הכיוונים, משתדלת לא לפספס שום פרט. היא כבר הגיעה לקצה השני של האגם אך עדיין לאמרגישה שהיא מצאה את מה שחיפשה. בדיוק כשכבר עמדה להיכנס ליער היא שמעה צעקה נוראית.
נראה היה שכל האגן והיער שמע את הצעקה. היא הקפיאה את הנסיכה. שיתקה אותה. היא התכופפה והחזיקה את אוזניה בידיה, נאנקת מהכאב שהצעקה מחדירה בה.
'מנאין היא באה? מה משמיע אותה? ' חשבה אמבר בעודה נאבקת בדחף להישאר ערנית. זיכרונות רצו פתאום במוחה, פלאשים מהעבר ששכחה. היא התחילה לנשום בכבדות כשהמקום סביבה התחיל להיראות שונה…
"קדימה גברתי, אביך המלך רוצה לראות אותך. הוא אמר שיש לו משהו חשוב מאוד להגיד לך," ניסתה שוב המשרתת להוציא את הנסיכה הקטנה מחדרה. "וגם הפתעה." הוסיפה בנימה עניינית. כעבור לא פחות משנייה נפתחה הדלת והנסיכה הופיעה מאחוריה, לבושה בשמלה קייצית כתומה, עם תחרה בסגנון פרחים בצבעים, משהו מוזר -אבל היא אהבה את השמלה הזאת.
"מה ההפתעה?" שאלה הנסיכה בקולה הקטן. המשרתת הסתכלה עליה וניסתה למצוא משהו, אך דבר לא עלה במוחה. היא עשתה בידה תנועה של "שפתיי נעולות" ושלחה חיוך קטן לנסיכה. היא לעומתה שלחה לה מבט חצי זועף חצי צוחק והתחילה לצעודה לידה…
"אז את מבינה קטנטונת? את תעשי מה שאמרתי לך?" אומר לה קולו של אביה. היא הנהנה בצייטנות והעלתה על פניה את המבט הכי נחוש שלה. "אבל מה אם אני יכשל? מה אם יהיו בעיות באמצע?" אמרה אחרי כמה דקות בקול מעט מפקפק.
"מרי תהיה איתך. היא תעזור לך." ענה לה אביה.
"אז כל מה שאני צריכה לעשות זה למצוא את הקופסא, לנעול שוב ולהביא אותה לך, נכון?" אמרה. הוא הנהן לאישור.
"ומתי אני יקבל את ההפתעה שלי?" המלך הביט בה ואז במשרתת שהיתה לידה. היא הרכינה ראשועל פניה היה חיוך מבויש קטן. המלך חייך. "בקרוב. היום, אם תאכלי את הכל בסעודה…" אמר שובבות וקם לעברה. היא ניסתה לסגת אך הוא תפס אותה ופתח במתקפת דיגדוגים.
"חה חה … די אבא… זה מדגדג…" צחקקה….
היא פקחה את עיניה בפתאומיות. עדיין היה לילה אך היא ידעה שאם לא תזדרז השמש תעלה והיא לא תזכה לשינה טובה. שינה שהיא זקוקה לה מאוד.
היא הסתכלה סביבה וחשבה, אין כל כך הרבה דברים שהיא יכולה לעשות עכשיו, והיא גם בקושי מכירה את השטח…
רעשים נשמעו קרוב ליד והיא התחילה לפחד. 'רק שלא מסתובבים פה כל מיני דברים מוזרים, אחרי הכל, אני בטירת המלון…' מלמלה לעצמה ובאותו זמן ניסתה להרגיע את עצמה.
כשהרעשים כבר נשמעו קרובים לגמרי היא התחבאה מאחורי אחד העצים שם וחיכתה. כעבור רגע הופיעה דמות והנסיכה לא היססה לשנייה ושלחה לעבר רגלה בעיטה. הדמות התקפלה והנסיכה עמדה מעליה, מחכה לראות את פניה.
"למה את תמיד עושה את זה?" שמעה פתאום את קולו של הנסיך ויליאם אומר. "ועוד אחרי לילה יפה שהיה לנו…" -זה זיכה אותו במכה נוספת..
"מה אתה עושה פה? זה מסוכן." לחשה הנסיכה והתיישבה על האדמה לצידו. עיניו שידרו לה דאגה ופניו היו עייפות -עקב הצורך בשינה.
"אחרי שעזבת אותי שמא שמעתי קולות והתחלתי לעקוב אחריהם…" ויליאם התחיל לספר לה על כל מה שעבר עליו. זה לא ממש תרם לעודד אותה -אם זה מה שניסה- אך היא בכל זאת שמחה שחלק איתה את המידע הזה. זה הראה על קשר יפה וכיבוד…
"תקשיב, אני מאוד שמחה שאתה רוצה לעזור לי אך יש לי משימה שאני צריכה לעשות; אני לא יכולה לדחות אותה." היא עצרה מעט. "אני הבטחתי שאני יעשה אותה ואני יודעת שאתה עלול לנסות לעצור אותי." היא שיחררה את הנשימה הארוכה שהחזיקה בבטנה והשפילה מבט. היא ראתה את צללית השמש מתחילה לעלות, ופתאום ויליאם דיבר. "מה קרה? למה שאני ינסה לעצור אותך? מה הבטחת? אני מבטיח לך ש-"
"לא! אל תבטיח," היא נזכרה פתאום ב*מקום* בו נמצאת הקופסאשהיא הבטיחה להביא לאביה. היא ידעה עכשיו שיכול להיות שויליאם לעולם לא יסלח לה אם תיכנס לשם. הוא בטח יתעצבן.
"אני ינסה לעזור לך בכל דרך אפשרי. אני לא ינטוש אותך, אני אוהב אותך, את יודעת." הוא הביט בה ברוך והרים את פניה בידו, בעדינות. "אבל אני לא רוצה שתכעס…"
"מה את צריכה למצוא? תגידי לי ואני יעזור לך." אמר. היא הביטה בו בזהירות ופלטה את המילים המסוכנות בלחישה, "להיכנס לחדר של אמך ולקחת משם קופסא מסוימת…"
היתה לה הרגשה של בוקר. כאילו, שעכשיו בוקר. אור השמש המתחיל לעלות לא נכנס לחדרה, אין לה
חלון בחדר. תקתוק בדלת נשמע על רקע השקט שבחדרה. היא באיטיות מהמיטה, התארגנה וקראה,
"מי זה?" לדמות המתקתקת.
"אני צריך אותך, מריה. היא חזרה אליי שוב." קולו של המלך נשמע במעומעם מאחורי הדלת, כאילו הוא מדבר מתוך שינה. על פניה עלתה הבעה מהורהרת. הוא שוב קרא לה מריה, שמא המלא.
"מלכי? זה אתה? אתה יכול לפתוח ונדבר על זה?" אמרה לו. למעשה היא פשוט רצתה לצאת מעט
מחדרה, להתאוורר ולראות אנשים… רעש כלשהו נשמע והדלת נפתחה אחרי כמה רגעים. המלך היה נראה נורא. שקיות שחורות הופיעו מתחת לעיניו, מדגישות את חוסר השינה. בגדיו כאילו נתלו ברפיון על גופו והיא חשדה שהוא רזה מעט כשלא היתה פה לפקח עליו.
"שוקו וחלב חם?" אמר וחייך חיוך אהוב. היא הנהנה בראשה והם נכנסו לחדר המנוחה של המלך -כמובן שאחרי שנתנו את הזמנותיהם למשרת שעמד באזור- והדליקו את האח, שגירשה את מעט הקור שהיה בבוקר.
"מי חוזרת לך?" שאלה אותו מרי, למרות שידעה כבר מראש את התשובה.
"היא, היא אמרה שהנסיכה בסדר, והיא עוד תמלא את מה שאמרתי לה בילדותה." אמר אבוד.
"זה דבר טוב לא?" אמרה מרי והסתכלה עליו בקפידה. "אני לא יודע…" מילמל. "אני רק לא רוצה שהיא
תפגע…"
"אז תן לי לחזור לארמון. תן לי לנסות להגיע זמן ולעזור לה." מרי הכניסה את כל העקשנות ונסיון הדיבור שלה למלך לקולה. זו יכולה להיות הזדמנות פז. הוא יכול באמת לתת לה ללכת.
"אבל… בסדר." פניו של המלך נהיו פתאום רציניות. "תשמרי עליה ותעזרי לה. אל תתני לה ליפול. את מבינה אותי?!" המלך אמר את דבריו בשטף עז עד שהיא חשבה שיחנק. היא נתנה לו לשתות מעט מהחלב החם שהביא המשרת -לפני שהוא נחנק.
"אל תדאג מלכי, אני בהחלט הולכת לשמור עליה…" אמרה מרי והרימה את ראשה. היא נעמדה על רגלייה והביטה לעבר הדלת. הגיעה הזמן לחזור…
יצא ארוך?? >.
תגובות (2)
תמשיכייי
כן…ויצא גם מותח!!!