הרוח שנשבה – פרק 1

הרוח נשבה דרך צמרות העצים, מטלטלת אותם בחוזקה ובמהירות.
הגשם שהתחיל לרדת לאט הפך במהרה לחזק וסוער. לסופה שהתרחשה בשעות האלו לא היה שום דבר שירמז על בואה. בשעות הבוקר המוקדמות ואחר הצהריים זה היה סתם עוד יום שטוף שמש רגיל ונעים.
המכונית הכסופה התקרבה במהירות לבית הניצב בקצה הרחוב. הבית היה מפואר ומרהיב ביופיו, מוקף בגינת נוי גדולה עם עצים גבוהים וססגוניים בכל מיני סוגים, ועם פרחים בשלל צבעים. הבית עצמו היה צבוע בצבע בז' עם חלונות גדולים ועם וילונות בצבעי בורדו. מהמכונית יצא אדם צעיר בסביבות גיל העשרים עם כובע גרב על ראשו, הוא נכנס לחצר הבית בשקט ובמהירות, הסתכל על הבית, הסתובב סביב, הוציא מצלמה מכיס מעילו, צילם כמה תמונות וחזר לרכב הכסוף שנעלם באותה מהירות שבה הגיע.

* * *
בוקר, השמש מאירה במלוא עוצמתה בשמיים הבהירים והיבשים. אין שום סימן לסערה שהתחוללה ערב קודם, שתחילתה הייתה ברוח קרה ועזה אשר הבריחה במהירות את כל הולכי הרגל בחזרה לבתיהם החמים, עקרה עצים ישנים ממקומותיהם, והמשכה היה בסופות רעמים וברקים וגשם שוטף שירד על פני הקרקע.
ג'ונתן התעורר בדירתו הקטנה והאפורה. הוא שם לב למזג-האוויר המוזר שהיה אתמול, כאילו בא משום מקום. אתמול בלילה הוא צילם את התמונות לפי בקשת המנהל שלו אך לא הספיק להעביר לו אותן.
המנהל- ככה הם כינו אותו, אף אחד לא ידע באמת מה הוא שמו האמיתי.
הם העלו השערות ביניהם והגיעו למסקנה שכנראה הוא מתבייש בשם שלו, שבוודאי השם שלו איום ונורא שהוא אינו רוצה שאנשים ידעו את שמו האמיתי. בינו לבין עצמו הודה בליבו כי כל אחד יודע שהוא אינו סומך על איש ולכן לא מגלה את שמו הפרטי לאף אחד. בנוסף, הוא נוקט באמצעי זהירות שמא ייתפס אחד מהם לא יהיה באפשרותו להלשין עליו או למסור עליו מידע גם אם יענו אותו במשך שבוע.
הוא קם במהירות ונכנס לשירותים כדי לשטוף את פניו ולהתעורר סופית. הוא התלבש במהירות במכנס ג'ינס ובחולצה הירוקה שהציב על הכסא בפינת החדר עוד מאתמול. בדרך למטבח, שלא היה יותר מחצי חדר, הוא נזכר כי שכח להסתיר את הראיות. הוא מיהר חזרה לחדרו, וליתר ביטחון סגר את הדלת אחריו. הוא פתח את התיק ששימש אותו בלילה של אתמול והסתכל בתכולתו. היה בפנים את המצלמה, כובע הגרב, אקדח, תרסיס פלפל וחבל. הוא רוקן את כל הדברים לתוך המגירה מתחת למיטה שלו, לא לפני שהוציא את הפילם מתוך המצלמה.
הייתה לו מצלמה מיוחדת. שילוב של חדש עם ישן. המנהל שלו שלח לו את המצלמה בתור מתנה לרגל הצטרפותו לארגון. המצלמה הייתה עם פילם ועם כרטיס זיכרון. ממש ערבוביה שלמה. אבל הוא אהב אותה. כמו שהמנהל שלו אמר לו פעם, או אם לדייק שלח לו מסר במכתב, שהכי טוב שהחומר יהיה מוצק,ממשי, שאפשר לחוש אותו. לא דיגיטלי, שבשנייה אחת יכול להיהרס. יכול להיכנס לך לדוגמא וירוס למחשב ולהרוס את מה שעבדת עליו במשך שנים. הוא גם סבר כמוהו. לו עצמו לא הייתה בעיה עם המכשירים הדיגיטליים והוא הסכים עם כך שמי שהמציא אותם היה גאון ותרם רבות למדע האנושי. אולם בכל זאת הוא לא תמיד סִמְפֵּת (אהד) את המכשירים. היה בכך משהו מעיק, משהו שמחייב לשמור אותם תמיד נקיים וחדשים, ללא כל שריטה ונזק,לשמור על כך שלא יתקלקלו. וכמובן לשמור על עצמך מהם. הם פולטים קרינה ועוד חומרים רעילים ויכולים לגרום לקֵצֶר ולשריפה. לג'ונתן ממש לא התחשק שדירתו תעלה באש. הוא יצא מהחדר והלך למטבח, הוא מילא את הקומקום במים וחיכה שהמים ירתחו. בינתיים, הוא פתח את דלת הכניסה, הרים את העיתון שהיה זרוק על השטיח וסגר את הדלת אחריו.
ג'ונתן פתח את העיתון והסתכל בעיון בחדשות מאותו בוקר.
'עוד מישהו נרצח' חשב לעצמו. במדינה הזאת אין צדק. כל רוצח ואנס מקבל במקום עונש מלון חמישה כוכבים ואנו האזרחים משלמים על ההוצאות שלהם.
המים רתחו וג'ונתן הכין לעצמו כוס תה. הוא אהב תה, במיוחד תה קינמון. היה משהו בתה, בחמימות שלו שהרגיע אותו.
ג'ונתן סיים לשתות, הניח את הכוס בכיור והלך בחזרה לחדרו כדי לקחת את התיק. הוא הכניס לתיקו בקבוק מים,עט ואת הארנק שלו. בנוסף, הוציא את הפלאפון מההטענה, לקח את המפתחות ויצא לרחוב.
בדרך הוא עבר ליד בית-ספר תיכון. הוא הסתכל עליו ומבט עצוב ניבט מפניו. כן, עצוב. כיוון שהשעה הייתה 7:30 בבוקר לא היו כל כך הרבה תלמידים והוא הסית את מבטו והמשיך בדרכו. ג'ונתן עבר בדרך על יד חנויות, ולאט לאט החל לראות אנשים ממלאים את רחובותיה הגדושים של העיר. אנשים ממהרים לעבודה, אמהות עם תינוקיהן, תלמידים וילדים מהגן ועד התיכון. הוא תהה בליבו אם גם הוא יזכה אי-פעם להיות כמו אחד מהם. אם גם הוא יזכה ללמוד מקצוע, להתחתן, להנות מהחיים. עוד מחשבה עלתה בו, הוא חשב מה קרה עם… לא, אסור לו לחשוב עליהם הוא צריך לשכוח אותם. אם הוא רוצה להמשיך בעבודה הזאת ושהמנהל ידאג לו לכל צרכיו הוא צריך להפסיק לחשוב עליהם וכמובן להישאר רחוק מהם ככל האפשר.
הוא המשיך בהליכתו עד שהגיע לספרייה העירונית. השעה הייתה כבר 8:00 . לא היה לו אכפת ללכת מרחקים ארוכים ברגל. בין כה וכה הוא היה מורגל בהליכות כאלה, והיה בכושר מצויין. הוא נכנס לקומה העליונה, שם היו ספרי העיון והמחשבים. הוא התקרב בהיסוס לחדר המחשבים, תוהה בליבו אם לא הגיע מוקדם מידי. היה שם רק אדם אחד. הוא התקרב אליו וראה את סימן ההיכר. לבן אדם היו משקפי ראייה כחולות, והוא היה עם חולצה צהובה. הוא התקרב אליו יותר, כדי שהאדם ישים לב אליו. האיש הרים את ראשו מצג המחשב והסתכל על ג'ונתן. ג'ונתן העיף מבט בשעונו בפעם השנייה, כפי שהיה מסוכם מראש על הסימנים, ואז האיש עם החולצה הצהובה קם לעברו ולחץ לו את היד.