שדה קרב – פרק 12

הפרארי שלי מהבהב פעמיים ומודיע לסובבים שפתחתי אותו.
"אבל נייתן," אני שומע את קולה של זואי. אני מסתובב ומביט בהם מבין המכוניות החונות בדממה.
"מה את רוצה? הבטחתי לקחת אותך הביתה!" הוא צועק. אני רוצה כיצד היא מתכווצת למשמע קולו הגבוה. היא חובקת את עצמה.
"אתה לגמרי שיכור," היא אומרת בקול כל כך חלש שאני לא בטוח ששמעתי נכון. אני מתקרב אליהם. שניהם מביטים למשמע צעדי הכבדים.
"מה אתה רוצה?" שואל נייתן, מתנדנד על מקומו כאילו עומד ליפול כל רגע.
"ממך בטח שכלום," אני נושף בבוז ומביט בזואי. "תתני לי לקחת אותך."
כשהיא מרימה גבה אני מוסיף במהירות, "לבית שלך."
"אני לא–" נייתן קוטע את דבריה.
"זה נשמע מצויין בשבילי," אומר נייתן ומשהק כשהוא עוטף בעזרת זרועו את כתפיה והיא מצידה מעיפה אותה במורת רוח.
"זה טיילר, שכחת מה הוא עשה לך?" שואלת זואי ומעיפה בי מבט קצר ומהוסס.
"זאת ההחלטה שלך, זואי ואת יודעת את זה," אני לוחש בהתרסה למשמע קולה המגעיל. יש אנשים שפשוט לא יודעים לקבל עזרה ולשתוק. "אבל אם את רוצה להסתכן, זאת בחירה שלך."
"כן, כזאת אני," עיניה רושפות, "חייה על הקצה."
אני מושך בכתפיי בעצלתיים והולך לעבר המכונית שלי כשקול הצחוק של נייתן מרחף אלי עם הרוח.
אני נכנס למכונית שלי, מצטער שלא לקחתי אספירין איתי. אני מחטט בתיק שלי, אני זוכר ששמתי כאן כדור נגד כאבי ראש. קריאת צהלה בוקעת מפי כשלעיניי נגלה החפיסה המקודשת הזאת. אני בולע כדור אחד שיורד במורד גרוני. עכשיו צריך רק לחכות.
אני מתניע את המכונית שמתעוררת לחיים בדממה.
לפתע הדלת לצדי נפתחת במהירות. זואי מחליקה למושב הנוסע ולא מביטה בי.
גיחוך נפלט מפי כשאני מניד בראשי בסיפוק. "אז כנראה שאת לא בחורה שחייה על הקצה."
"מסתבר," היא עונה במהירות. פניה מסתכלות ישר וגופה כבר חגור. הקרירות שבה גורמת לי לשיתוק. זה כזה מעצבן שיש לה השפעה עלי. כשהיא קרירה, כולי משותק.
אני יוצא בחריקה חדה שמפלחת את הדממה וכמה ציפורים שנחו עד לפני כמה דקות על האספלט, מתעופפות להן לאי שם.
"הי תירגע!" היא צועקת ומחזיקה חזק בראשה.
כבר לא נראה לי מתאים לגחך על הכניעה שלה וההסכמה שלה לנסוע איתי.
הכאב בראשי לאט לאט מתעמעם עד שהוא דועך סופית ואני מרגיש קליל עכשיו.
אני מתחיל לנסוע וביד אחת אני מחטט בתיק שלי, כשידי לא מוצאת דבר, אני זורק את התיק על ברכיה והיא משתנקת בבהלה מהתנועה הפתאומית שלי.
אני עוקף את המכונית האיטית שמולי ונוסע מהר יותר. "יש שם אספירין, קחי כאוות נפשך."
"הו תודה לאל," היא נאנחת וההבעה המופתעת מתחלפת בהקלה. היא מחטטת בתיק וידה קופאת בתוך התיק כשהיא מוצאת שם משהו. לרגע אני קופא. יש לי רק נשק אחד והוא עלי, אין סיכוי שהיא מצאה משהו כל כך גרוע. "אספירין, בא לי להתחתן איתך."
כשהיא מוציאה מהתיק את חפיסת האספירין אני נאנח בהקלה. "זה לא ימצא חן בעיניי החבר שלך."
"מה?" היא שואלת ובולעת כדור.
"שתתחתני עם האספירין."
"וזה לא ימצא חן בעיניי קאסי שאתה מסיע אותי." כשאני מביט בה בפליאה היא לא מביטה בי, רק מושכת בכתפייה ומסובבת את ראשי לכביש. ידה על סנטרי שוב הזרימה של שטף של חום ועקצוצים. לעזאזל איתך, זואי. תפסיקי לשלוט בי ככה.
"קאסי?" אני שואל בכיווץ גבות.
"היא מאוד רכושנית, אלא אם כן אתה אוהב רכושניות," היא אומרת.
"החבר שלך הסכים מהר להצעה שלי," אני ממלמל ונגעל מהסלידה בקולי כשאני משייך אותו לה.
"החבר שלי לא בדיוק מפוקס," היא משיבה ומביטה על הכביש. היא שוב מסיטה את מבטי בכוח לכביש ורק עכשיו אני קולט שהבטתי בה. "תגיד, מי נתן לך רישיון?"
"מישהו שהוא לא בדיוק מפוקס."
היא מצחקקת ומדביקה גם אותי, אך כובשת זאת ופניה שוב אטומות. אני מרגיש ריקנות לא מובנת כשפניה שוב אטומות ולא מגלות דבר אודות רגשותיה.
"אתה תשבור לה את הלב," פולטת לפתע זואי. כשאני מביט בה היא נועצת את עיניה בלוח המקוונים ונראית כאילו היא אוכלת את עצמה על כך שפלטה זאת כבדרך אגב. "אתה לא מתאים לה."
לוקח לי זמן לקלוט שהיא בעצם מדברת על קאסי שנראית כאילו הבנים עורגים לה והיא רק צריכה לבחור אחד מבניהם.
אני מושך בכתפיי.
"אל תעשה לי ככה!" היא אומרת ומדגימה לי משיכת כתפיים חדה.
"מה זאת אומרת לא מתאים לה?"
"היא עדינה ואתה…"
"אני…" אני מביט בה כשהיא נושכת את שפתה התחתונה שמלבינה. "את לא מכירה אותי, זואי."
"ואני גם מעדיפה שזה יישאר ככה," היא מפזמת בכעס ומשלבת את זרועותיה כילדה קטנה שלא מרוצה.
המשך הנסיעה הקצרה שבה רק מידי פעם שאלתי אותה לאיפה לפנות והיא השיבה בתשובה בת מילה אחת, הסתיימה בזה שאני עוצר ליד לבית בית ענקי בהנחייתה.
היא פותחת את דלת המכונית. "תודה ו… תישאר רחוק ממני כמה שרק אפשר, קוניס."
היא יוצאת וטורקת אחריה את הדלת.
אני ממשיך להסתכל עליה גם כשהיא נבלעת בבית הגדול ושערה הזהוב כבר לא נראה דרך החלונות העכורים של משפחת ג'ונס.