להרגיש- פרק 2

"אז את מה הטלפון שלך?" שאל קווין, מחייך חיוך רחב מאוזן לאוזן וממתין לתשובה מהירה,חפוזה.
מצמצתי חלושות וחייכתי ברכות, מניחה למחשבות בהן שקעתי, לדאגות בהן עסקתי.
"אתה רושם..?" שאלתי וחיוכי הרך נמתח אף יותר. נוכח כי דיברנו בשיחתנו על דברים שוליים וחסרי משמעות, אך למרות זאת נהניתי במחיצתו,נחמד להכיר ולהתחבר לאדם חדש.
מלמלתי את מספר הטלפון שלי חלושות, ונעמדתי, מתייצבת כנגדו ומחייכת בשנית, חיוך רך אך לא רחב במיוחד, חסר ייחוד מסוים.
"אז.. אם באמת תרצה לדבר, תשלח הודעה" קבעתי ושיחקתי עם אצבעותיי האחת בשנייה, הוא השיב בחיוך רחב ותחב את הטלפון חזרה לכיסו, מביט בי, סוקר את תזוזותיי.
"אז.. אני הולכת.. ביי" הושטתי את ידי ללחיצה ידידותית ומחויכת, הוא צחקק ומשכה, עוטף את גופי בזרועותיו הארוכות והחמות. גיחכתי, ידידותי מצידו, אך לא ממש ציפיתי לדבר מה באזור ההוא באותה הרגע- והאמת? גם לא רציתי אחד.
"טוב אכפת לך..? אני חייבת ללכת. עכשיו." קבעתי וטפחתי על שכמו, משתחררת מחיבוקו ומתקדמת אל עבר המגלשה אשר לצידה הנחתי את תיקי, מנסה להתעלם מקיומו כמה שיותר, לאו דווקא בגלל החיבוק הפתאומי- אלא הצורך העז והבלתי מוסבר להישאר ולהמשיך לדבר.
הוא הרים את ידו ,נופף לי לשלום והתרחק מזווית עיני. נאנחתי חלושות והמשכתי בהתקדמותי אל עבר המגלשה, מטפסת במעלה הסולם הזעיר ומושכת את תיקי מטה, מסדרת אותו על כתפי וממשיכה בצעדתי לכיוון ביתי, חיוך קל פרוש על שפתי ומחשבות מציפות את מוחי. תחבתי את האוזניות עמוק לתוך אוזני ושקעתי לצלילי המוזיקה.
**
"דנייייייייייייייי" פצחה מדיסון בצווחותיה ובריצתה הקולנית, צווחותיה מהדהדות לאורכו של הרחוב כמו שכן צלילי הספרים הנעים בתיקה, זרועותיה פרוסות לרווחה כאופייני לה.
"או גאד.. היא לא תפסיק." מלמלתי ביני לבין עצמי, לא היה זמן לנוס על נפשי, ובשל כך מספר שניות לאחר מכן עיניי נפערו לרווחה בעודה מועכת את גופי בחיבה המופגנת והאופיינית לה.
"בו..בוקר.. טוב.." מלמלתי, חנוקה, משתעלת קלות. "לנשום..?" שאלתי בלחש, היא צחקקה והניחה לגופי, משלבת את ידה בידי כהרגלה ,מחייכת חיוך רחב ומתחילה בצעידתה, מהירה להפליא, בהתחשב בעובדה כי שיחותינו האטו את הליכה, כאופייני לנו.
"מה… קורה..?" שאלתי מבולבלת, מעולם לא צפיתי במדיסון מאושרת עד כדי כך זמן רב, ובטח שלא מנותקת מהטלפון וההתכתבות הממושכת עם אדי מעבר לחמש דקות. חשתי כי יש לה דבר מה לספר לי- ומי לא היה חש, אחריי שינוי דרסטי שכזה בדפוס התנהגותה.
"אווו כבר חשבתי שלא תשאלי! אז אתמול נפגשתי עם אדי… והתנשקנו.. הרבה…" החלה מדיסון מספרת בהתלהבות, ניצוץ חולף בעיניה וחיוך רחב נפרש על שפתיה במתיקות מעודנת.
"לפחות לא ישבת לו על הרגליים?.." שאלתי וצחקקתי, היא נעצרה והניחה לזרועי באימה.
"ישבתי לו על הרגליים, עם הפנים אליו, והצתרפתנו." השיבה מדיסון , פניה מחווירות ועיניה נפערות לרווחה. צחקקתי, ואט אט מצחקוק קליל נהפך צחקוקי לצחוק מתגלגל ומדבק.
"ה..ה..הצתרפ..תתם?… מה את בכיתה ב'?" המשכתי ,צוחקת, לא חלפו מספר שניות ומדיסון הצטרפה בצחוקה הרועם והמדבק גם כן.
"נו מה רצית שאגיד? דחפתי לו את הלשון לפה והוא דחף את הלשון שלו לשלי ו.-" החלה מדיסון, מחניקה צחקוק בין מילה למילה ולבסוף נושמת לרווחה, עד כי נקטעה. על ידי.
"אל תמשיכי עם התיאורים, תעשי לי טובה." גיחכתי קלות ושילבתי את ידי בידה, לוקחת את היוזמה לידי וממשיכה לצעוד, בקצב מהיר, מאותו המקום בו הפסקנו קודם לכן.
"אוקי אז.. למה זה לא טוב לשבת על רגליים?" שאלה מדיסון והחלה מאיטה את הקצב , אט אט הקצב המהיר האט והתקדם לכיוון ההליכה האיטית המאפיינת אותנו. נאנחתי.
"סתם מישהו פעם אמר לי שזה מדליק אותם או משהו כזה.." השבתי והגברתי את קצב ההליכה בשנית, מודעת לעובדה כי באותן הדקות אשר בזבזנו על פטפוטי רגליים היינו מספיקות להגיע לבית הספר, היינו מאחרות אם הינו ממתינות מספר דקות נוספות, העדפתי לא לבזבז את זמננו על שטויות נוספות. מדיסון החלה צוחקת בקול רם, מרעידה את העצים אשר לצידי הכביש ומבריחה ציפורים אשר צייצו בתמימות על גבי ענפי העצים הרועדים.
"אופסי" צחקקה מדיסון והמשיכה בצחוקה הרם והמתגלגל, ממשיכה בצעידתה האיטית, בקצב הליכה איטי שכזה לא היינו מתקדמות לשום מקום.
משכתי אותה והגברנו את קצבנו, חמש דקות לאחר מכן התייצבנו בבית הספר, ממהרות לארוניות ונכנסות לשיעור, הצלצול לא מיהר להגיע, וכאשר אכן הגיע, צעדנו אל עבר ספסל פינתי. מדיסון הניחה את ראשה על גבי ירכיי והתכתבה עם אדי, כהרגלה. תחבתי את האוזניות עמוק באוזני ועצמתי עיני, נרגעת, מאזינה, מאזנת.
חשתי במגע בכתפי, פתחתי את עיניי..