שבעה
יצאתי בבוקר עם אח שלי מהבית אל כיוון הבצפר עם תחושה יותר שמחה מהרגיל.
זה היה ט"ו בשבט והרגשתי שעוד מעט השנה בכלל תתקצר כי כבר עברה מחצית.
בדרך לבית הספר יש ליד הדואר לוח מודעות – כרגיל, הלוח בולט ואנחנו כל פעם עוצרים וקוראים מה יש. לפתע אח שלי אומר לי:"יש מצב זאת היא?". אני קורא מה כתוב – זה שלט של פטירה ואז ראיתי שבעצם מדובר באמא של ילד במהכיתה שלנו – לרגע באמת שלא היה מה לומר. לא היה חשק לומר משהו כל ההרגשה נהפכה לגרועה ולהזדהות עם הלד.
בדרך לבית הספר רק חשבנו מה הוא מרגיש? מה הוא חושב?
דמיינו את התמונה – ילד עצוב בשעת הלילה שרק עבר דירה בוכ רוצה לפיל הכל רק לדמיי שאמא שלו לידו אומרת לו פעם אחרונה שהיא אוהבת אותו… ולא, זה לא קורה…
בבית הספר ההרגשה הייתה גם אותה אחת, כל הילדים בכיתה הזדהו עם הילד וכל אלה שלא ידע ונכנסו לכיתה היו בשוק כאילו זה בא בהפתעה…
גם המורה פתחה בדיבור על הכאב והסבל של כולנו וגם שלו
מה שמיוחד בסיפור הוא – שבת דודתו שלומדת גם בכיתה הזאת סיפרה שאתמול (יום חמישי, ינואר) הוא הרגיש רע ורצה הביתה, בבית סיפרו לו מה קרה והוא בעצם הבין שההרגשה הייתה נכונה…
אנחנו נסענו לבקר ביום שני, זו גם היתה פעם ראשונה שביקרנו בבית.
דפקנו על הדל מספר פעמים, אך בסוף הסביר לנו שבשבעה נכנסים רגיל
כשראינו אותו לא היה לנו מה לומר
לא רצינו להיות חטטנים ורק רצינו לתת לו חיבוק וכרגיל השאלה הראשונה הייתה מה קורה?
הוא נראה לגמרי בסדר, שהכל טוב ונחמד אבל היה ברור שמבפנים היה לו כואב
יש לו גם אח לכן שיחקנו איתו כדרסל ועם החברים שלו מהשכבה.
נכנסנו לבית כי התחיל לרדת גשם והתיישבנו ומלמטה שמענ את קול התפילה המצמרר שעשה צמרמורת בגוף
לאחר מכן נפרדנו לשלום מטל, גם אז לא דיברנו איתו על כלום
במהלך הזמן הוא נהיה גיבור, שיש לו חברים ויש לו עוד מי להישען עליו.
וכן זה עצוב…
הסיפור מוקדש לזכרה
תגובות (0)