איך פגשתי אותך- טרילוגיה- פרק 1/3

קמתי בבוקר בתחושת רוגע. השעה הייתה 7:00 בבוקר, קמתי בלי שעון מעורר ובלי אמא מנדנדת שתזיז אותי מהמיטה. לקחתי את הטלפון בזהירות וכיביתי את השעון המעורר, חייכתי חיוך עצוב במקצת- היום יום שבת. התיישבתי על המיטה בבת אחת- כאילו אמצע השבוע עכשיו. השעה שמונה ואני מאחר לבית הספר.
"מה אני רוצה לעשות היום?" תהיתי בקול.
הצחיקה אותי המחשבה שדווקא כשיש לי הזמן לעשות דברים שרציתי, אני לא זוכר מה הם. הרצתי בראשי דברים שאני יכול לעשות: להיפגש עם יונתן? הוא נסע לאילת ולהיפגש עם החברה זה לא אותו דבר בלי יונתן. להוריד את מקס לטייל, אבא בטח ירד איתו לטייל בחמש לפנות בוקר והכלב המסכן תשוש. להציק לענת? כבר סיימת עם השטויות האלה, גערתי בעצמי. אם כי זה נחמד לפעמים להיות האח המעצבן. להכין שיעורים- אלוהים עד לאן הידרדרתי.
במחשבות אלו התלבשתי והתארגנתי, אכלתי ויצאתי החוצה.
השמש סנוורה אותי, כמו ערפד שזה עתה יצא מהמאורה. שאפתי את האוויר המסריח של תל אביב ובדקתי את הטלפון. השעה רק שבע וכמה דקות. הרחוב היה ריק כמעט לגמרי- כמעט. היא ישבה בתחנת האוטובוס, שקועה בטלפון. "סליחה," פניתי. היא הרימה את ראשה באיטיות והביטה בי- אילו היה זה סיפור הייתי יכול להגיד לכם שהיו לה עיניים כחולות או ירוקות ובנוסף הייתי מוסיף את המילה עז. אבל היו לה רק עיניים חומות וגדולות, השיער השחור שלה לא היה מסורק וגלש לה על הכתפיים בצורה מושלמת. "אני מצטער," אמרתי. "אבל אין אוטובוסים ביום שבת." היא לא זקפה גבות או הופתעה, היא פשוט החזירה את מבטה לתוך הטלפון.
הייתי נבוך ועמדתי להסתובב אבל היא אמרה- "אני יודעת."
"סליחה?"
"אני יודעת שאין אוטובוסים בשבת." התשובה הזאת הייתה מוזרה, למה היא נמצאת בתחנה?
"אז למה את פה?" אלוהים אתה כל כך חטטן וגס רוח, חשבתי. היא לא נבהלה, או ציינה שזה לא ענייני כמו שהייתה אמורה לעשות. "כי נחמד פה," אמרה לבסוף.
היא המשיכה להתעסק בטלפון מבלי להסתכל לעברי. "את מהאזור?" אני מודה, היא מצאה חן בעיני.
היא ניעותה להרים את ראשה והביטה בי. "לא, אני מרמת גן."
הרגשתי יותר נינוח והעזתי לשאול, "באת לפה הרבה?". לשמחתי היא צחקה, "אני לא עד כדי כך חסרת חיים, אני מחכה למישהו."
האכזבה בערה בלב שלי ואז יצא לי משהו חכם כל כך מהפה, "אה." חייכתי חיוך עקום וכושל. "תרגע אני מחכה לאבא שלי ההורים שלי גרושים."
"אוי," הצטערתי שבכלל פתחתי את הפה. "אני מצטער."
"אין ממש על מה להצטער, זה קרה לפני שנולדתי וזה בחירה שלהם."
הבטנו אחד לשני בעיניים.
לא היה לי כל כך מה לומר ומשפטי הפתיחה שלי נעלמו מראשי. הכל התרכז רק בה- יכולתי במשך שבוע שלם להמשיך לבהות בפניה אבל קול צופר הקפיץ אותי.
"או, הנה אבא שלי," היא אמרה וניתקה את מבטה ממני. היא החלה לקום מהספסל. תעשה משהו עכשיו! צעק קול בראש שלי. "אמ, את רוצה אולי להיפגש איתי? שאני אתן לך את המספר שלי?"
פאק. פאק. פאק.
קול הצופר נשמע שוב. "רק רגע אבא!" היא צעקה.
"אני אתן לך את שלי," אמרה. היא הוציאה טוש- מי מסתובב עם טושים? רשמה לי במהירות בכתב יפה ומסודר על היד את המספר. היא חייכה לעברי ועמדה לחצות את הכביש אבל אז הסתובבה. השיער שלה התפזר ברוח- היא הייתה כל כך יפה.
"דרך אגב," הוסיפה. "קוראים לי מישל."