מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 10

~~~נקודת המבט של אלה~~~

"אני רוצה לעשות איתך משהו היום" הארי אמר לי כששכבנו ביחד על הספה בבוקר. "כמו מה?" אמרתי לו כשהסתכלתי עם האצבעות שלנו משחקות ביחד אחת עם השנייה. "טוב… יש לי רעיון אחד אבל אני דיי בטוח שלא תקבלי אותו כמו שצריך, וזרוע שלי תחווה מכה ממך". הוא הרים גבות אלי אבל אני עוד לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"פשוט תאמר מה זה".

"אוקיי… זה קשור למיטה, וסדינים, וצעקות, ו–" הוא חייך חיוך שובב אבל נעצר ברגע שהרמתי את המבט מהאצבעות המשחקות שלנו למעלה אליו ונתתי לו מבט זועף לפני שחבטתי לו בזרוע.
"אוקיי אוקי.. אח, ידעתי שזה מה שיקרה.. טוב אני צוחק, אני רוצה לקחת אותך למקום יפה". הוא חייך למטה אלי וחייכתי בחזרה. "לאן?" שאלתי מעוניינת. "זאת הפתעה" הוא קרץ לי. "אעע אני שונאת הפתעות!" נאנחתי. "אני יודע" הוא חייך בחזרה אלי, חיוך שעצבן אותי. החלטתי להתגרות בחזרה, רק קצת.
נשענתי קדימה אליו ככה שהוא נשכב על הספה ונשען עם הראש על הידית של הספה הארוכה ונשענתי על שתי היידים שלי שהיו על משענת הספה בין הראש של הארי. כל הגוף שלי היה מעליו והשיער שלי נפל לצד אחד בצורה עדינה. התקרבתי אליו עם הראש והוא חייך אלי, מסתכל על השפתיים שלו. כבר היינו ממש קרובים והסתכלתי כל הזמן על השפתיים שלו. ראיתי את השפתיים שלו כבר מוכנות לשפתיים שלי ונתתי להן להתחכך קצת אחת בשנייה לפני שהרמתי את העיניים שלי מהשפתיים שלו אל העיניים שלו וראיתי שהוא מסתכל לי בעיניים גם. עם כמה שזה היה לי קשה – לקחתי את כל הכוחות שלי כדי לעצור את ה-כמעט נשיקה- ולקום משם. הוא צחקק לעצמו כשראה אותי עוזבת. "אני שונא שאת עוצרת באמצע!" הוא צעק עם חיוך אלי. "אני יודעת" חייכתי אליו בדיוק כמו שהוא חייך אלי קודם, זאת הייתה נקמה שהייתי חייבת לבצע, חייכתי לעצמי לפני שעילתי למעלה להתארגן ליציאה שלנו.

**************************************************************
************************************
********************************************************************************

"נו, מה את חושב?" הארי שאל כשהוריד את היידים שלו מהעיינים שלי והרגשתי את היידים שלי מחבקות אותי מאחורה, אני פשוט הייתי בשוק מהנוף. "וואו! אני מתה על זה, הארי פשוט מדהים כאן!" הסתובבתי אל הפנים המחוייכות שלו. "איך מצאת את המקום הזה?" שאלתי עדיין מופתעת. הנוף כאן היה פשוט מדהים, עמדנו מול שטח ענק של דשא ירוק, אף פעם לא ראיתי דשא כזה מושלם, הוא היה פשוט חלק ונקי ובאמצע שטח השא הענק הזה עמד עף גדול אחד, פשוט עמד שם בלי שום דבר מסביב. זה היה כאילו היינו באמצע שום מקום! (ב'רציתי להוסיף' יש תמונה להמחשה).
הוא לא ענה, הוא פשוט חייך ולקח לי את היד לפני שהוביל אותי אל העץ הענק. הוא נתן לנו צל נעים וישבנו לידו, פשוט נחנו, הנוף עצר לי את הנשימה ובאמת שלא הצלחתי להגיד כלום.
"הבאתי אותך לאמצע שום מקום הזה כי רציתי שנדבר קצת, אני באמת רוצה להכיר אותך טוב, יותר מעכשיו. אני רוצה לדעת הכל עלייך" הרגשתי שהוא מסתכל עלי אפילו שהסתכלתי על הנוף.
"מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי מחוייכת.

"הכל".הוא חייך מאוזן לאוזן. "אוקיי, אז ככה, אתה תשאל שאלות מהירות ואני אענה לך במהירות תשובות קלילות" הצעתי לו. "מסכים" הוא אמר עדיין מחוייך וחשב על רצף שאלות לפני שישאל אותם בבית אחת.

"צבע אהוב?"

"לבן"

"מקום לידה?"

"ניו יורק"

"מקום אהוב?"

"החוות סוסים של סבתא שלי"

"תחביב מועדף?"

"אומנות"

"תנוחת סקס אהובה?" הוא שאל וחייך חיוך שובב. קיווה שאני לא אשים לב ואענה מהר על התשובה שלו. נתתי לו מבט זועף אבל לא יכולתי שלעצור את עצמי מלחייך. "הארי…." הרמתי אליו גבה.
הוא נאנח "את לא כייפית" אבל ישר אחר כך עברנו לצחוק.

"לא ידעתי שאת רוחבת על סוסים". האמת שאני לא ממש רוחבת… "אני לא למדתי אף פעם, אבל גדלתי עם הסוסים האלה, ולאט לאט למדתי לבד איך לרכב ואיך לשלוט בהם. זה יותר כמו תחביב, זה עוזר לי להרגע ולחשוב כשאני עצבנית או מתוסכלת" חייכתי אליו כשנשענתי קצת יותר על העץ.
הוא רק חייך בחזרה בלי לומר כלום.
"אז מה איתך? תספר לי משהו גם על עצמך" שאלתי כשהסתכלתי על הנוף.
"האמת שאת יודעת דיי הכל" הוא עכשיו הסתכל על הנוף בדיוק כמוני.
"נו… בטח יש משהו שעוד לא סיפרת לי." חייכתי אליו והוא העביר אחר כך את המבט אלי.
"אולי יש משהו אחד…" הוא אמר ואני חיכתי שהוא ימשיך ויסםר לי. הוא נראה שהוא היסס בהתחלה אבל אחר כך התחיל לדבר.

"אוקיי… לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל… האמת שסיבוב ההופעות מתקרב ואני דיי לחוץ. אוקיי הרבה לחוץ, וכולם מצפים ממני לקחת את זה בקליל, זתומרת, שאר הבנים לא נראים מתוחים כל כך, אבל אני מת מפחד." הסתכלתי עליו אבל המבט שלו היה לכיוון הנוף הגדול. ראיתי איך שהאו מהסס כל הזמן להגיד, אבל שמחתי בסוף שהוא סומך עלי.

"כולם רואים אותי בתור הארי סטיילס – האחד שלוקח הכל בקליל והכל קטן עליו. אותו אחד שמשחק בבנות והביטחון שלו בשמיים. אבל האמת שזה לא תמיד ככה, הרוב ממני זה ההפך הגמור מזה. זה פשוט מתסכל לפעמים" הוא הסתכל על הדשא כשסיים וחייך לעצמו חיוך מנחם. הצד הזה של הארי היה פשוט עדין ומקסים. הוא היה ממש רגיש וזה היה ממש חמוד בעיניי.

"הארי אני בטוחה שכל השאר לחוצם בדיוק כמוך. וחוץ מזה זה בסדר לא תמיד להיות חזק ובטוח, לכל אחד יש נקודות חולשה, אף אחד לא מושלם. ולגבי ההופעה, תהייה בטוח שאני אתקשר לאחל בהצלחה לפני כל הופעה והופעה!" חייכתי חיוך מטופש בסוף המשפט, בתקווה לגרום לו לצחוק, וזה האמת עבד. הוא הסתכל עלי בחזרה וחייך.

"את לא הולכת להתקשר לפני כל הופעה, את תהיי כל הופעה. את הולכת לבוא איתי" הוא אמר ואני רק גיחחתי אליו. "תמשיך לחלום סטיילס" צחקתי אליו. "אני רציני". "גם אני" המשכתי לצחקק. "אין סיכוי שבעולם שתצליח להכריח אותי להסכים להיות בסיבוב הופעות ולעלות על מטוס כל חמש דקות או לישון באוטובוס קטן למשך שישה שבועות" אמרתי והורדתי ממנו את המבט. "אנחנו עוד נראה בקשר לזה" הרגשתי אותו מחייך אלי ושפוט שכבנו להרגע שם במקום המקסים הזה.

****************************************************
**************************************************************************
********************************

"את מוכנה?" אביה שאלה אותי כשכולם עמדנו ליידי וליד הארי בכניסה לבית. לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי. "את בטוחה?" ליאם אמר והניח לי יד על הכתף. "היא תהייה בסדר, אני איתה" הארי אמר וחייך אלי. הנהנתי ושב וניסיתי לחייך. הייתי לגמרי לחוצה מהפגישה שלי עם אבא שלי.- זתומרת, עם בן, אני לא יכולה לקרוא לו אבא, אז אני פשוט אקרא לו בשם האמיתי שלו. -בן-.
"אוקיי, בוא נזוז" אמרתי להארי כשהרגשתי מוכנה. דניאל ואביה חיבקו אותי לפני שיצאתי, "בהצלחה, ולא משנה מה יקרה אנחנו כאן איתך!" אביה אמרה לי ושיחררה כמו דניאל ממני. אחר כך הבנים נתנו לי ביחד חיבוק מוחץ שגרם לי לחייך. "אל תדאגי ילדונת. יהיה בסדר" נייל חייך וקרץ לי, זה גרם לי לצקק לעצמי קצת לפני שהארי לקח לי את היד וגרר אותי לאוטו.

התחלנו לנסוע וכל הנסיעה הייתי לחוצה. פשוט הסתכלתי גרך החלון וחשבתי לעצמי המון, המון, המון דברים. איך הוא נראה? אם הוא בכלל יזהה אותי? ואם הוא בכלל רוצה משהו ממני או שהוא בא כדי לראות אותי באמת?
פתאום הרגשתי יד זוחלת לברך שלי ותופסת לי את היד של עצמי וזה עצר אותי מהמחשבות שלי, ישר הסתכלתי על היד וראיתי שהיא שייכת להארי. "אלה, תנשמי. אני אהיה איתך שם כל הזמן הזה, שום דבר רע לא יכול לקרות". הארי חייך אלי חיוכים עדינים תוך כדי שהוא נהג. זה עזר לי דיי להרגע לדעת שהארי שם איתי, אבל עדיין, הייתי ממש לחוצה.

הגענו למקום שם בן רשם לי במכתב שהוא יהיה. התחלנו להתקרב והרגשתי את היד של הארי אוחזת חזק בשלי. כאילו הוא פחד שאני אברח או שיחטפו אותי או משהו, רציתי לגחך לעצמי מזה אבל הייתי יותר מדי לחוצה בשביל זה. ככל שהתקרבנו לבית הקפה ראיתי צורת פנים ממש מוכרת לי, לא ממש ראיתי אבל יכולתי לזהות שזה הוא. הלב שלי התחיל לדפוק חזק ונעצרתי.
"מה קרה?" הארי שאל כשנעצר אחריי. "זה הוא". הארי תפס לי שוב ביד והתחיל להוביל אותי אל המקום בביטחון אבל עצרתי באמצע שוב וחילצתי את היד שלי ממנו.
"זה בסדר הארי, אני צריכה לעשות את זה לבד." אמרתי אבל הארי נראה מהסס קצת. "אני יהיה בסדר הארי, אני יודעת לשמור על עצמי. מבטיחה" חיכתי חיוך עדין ומאולץ אליו והוא פשוט נכנע, למרות שראיתי שהוא לא רצה.
"אוקיי… מה שתחליטי. אבל אני יהיה ממש כאן מולך, ואני אצפה בכל תנועה שלך. זה הכי רחוק שאני יכול להיות ממך. אני לא יכול לתת לך להיות איתו לבד" הוא אמר לי והנהנתי.
הוא נתן לי חיבוק נעים ונישק אותי על הראש "תנשמי" הוא לחש לי ויכולתי לשמוע את הצחקוק שלו כשהוא אמר את זה וזה גרם לי לצחקק לעצמי. משכנו לאחור וחייכתי בעדינות לפני שהתחלתי ללכת אל השולחן ששם הוא ישב בבית הקפה.

התחלתי לצעוד והלב שלי דפק כמו מכונה. לא הסתכלתי לאחור כי ידעתי שאני אתחרט וארצה ישר לחזור לזרועתיו של הארי. הרגשתי כל כך בטוחות בתוכן ופתאום אני עוברת לצד ההכי לא בטוח שיכול להיות, רחוק ממנו וקרוב לאיש ההכי פחות אהוב עלי בעולם הזה.
עמדתי מול השולחן. מסתכלת למטה על האיש שישב מולי והוא ישר הרים את הראש שלו מהעיתון אלי.
"אלה?" הוא שאל בקול עמוק וחיוך התחיל על הפנים שלו. "זאת אני" אמרתי באדישות והתיישבתי. לאט. הוא לא אמר כלום, רק הסתכל עלי והרגשתי ממש באי נוחות. במיוחד שגם הרגשתי את הארי מסתכל עלי לא ממש רחוק מאיפה שישבתי.
"למה קראת לי. מה אתה רוצה בן?" שאלתי ושברתי את השתיקה. הוא נראה מופתע שקראתי לו בן ואני הייתי מופתעת מזה שהוא היה מופתע. הוא לא ראוי לזה שאני אקרא לו אבא. אף פעם. "גדלת. נהיית ילדה יפייפה" הוא אמר ברגיעות אבל אני פשוט לא הגבתי.
"מי זה הבחור הזה שמשגיח עלייך מרחוק? החבר שלך?" הוא שאל ולגמרי התעלם מהשאלה שלי כמו קודם.
"קוראים לו הארי, ולגבי מה הוא בשבילי זה ממש לא עניינך." אמרתי בקרירות. לא הייתי מסוגלת להיות עדינה איתו. "הארי? הארי סטיילס?" הוא חייך לעצמו אבל אני פשוט לא הגבתי. "אז את מנסה להתחבר למפורסמים עכשיו?" הוא שאל בשיא הביטחון וזה רק הרתיח לי את הדם.
"זה ממש לא קשור לזה שהוא מפורסם! איזה מין שאלה זאת??" הרגשתי את עצמי מתעצבנת קצת אבל הוא פשוט לקח הכל בהומור.
"נו… אני רק רוצה להתעניין קצת בחיי הבת שלי" הוא אמר מוחייך ועכשיו ממש בתעצבנתי. "אני לא הבת! אני לעולם לא אהיה!" נעמדתי מהמקום שלי והראיתי את הארי קצת מהסס לגבי. "ואיך אתה יכול להגיד את זה בכלל?! אתה מתעניין בחיים שלי?! איפה היית כל השנים האלה? כל הפעמים שהייתי באמת צריכה אבא! כל הפעמים ששיגעתי את אמא לגבי מתי אתה חוזר, מתי תחזור. וכל פעם הייתי צריכה לשמוע את התשובה האכזרית הזאת; שאתה לא הולך לחזור! אתה לא מבין בכלל מה עברתי, ופתאום אתה מופיע, שבע עשרה שנה אחרי, ואומר שאתה מתעניין בחיים שלי. אין לך כל זכות להיות חלק מהחיים שלי!" הרמתי את הקול וראיתי כמה הוא מנסה להישאר רגוע.

"אלה! אני יודע! אני מצטער… אני עוזב בקרוב. לתמיד. לרחוק רחוק מכאן, ורק רציתי לראות אותך בפעם האחרונה. לשמוע קצת על החיים שלך לפני שאני עוזב!"

"עוזב? שוב?… כרגיל. אני מנחשת שבטח שוב פעם הכנסת מישהי להריון ועכשיו אתה בורח מאחריות" צחקתי לעצמי בקרירות כשהוא הסתכל עלי מלמטה כשישב. הוא רק נאנח וראה כמה שאני צודקת. ולפי הפנים שלו יכולתי לראות שצדקתי. הוא באמת עושה את אותה טעות. הייתי מופתעת, אבל לא ממש. "אתה לא יאומן…" צחקתי לעצמי, בקירורות שוב. "אתה יודע מה, אני אתן לך עצה. ולא בגלל שאני רוצה את טובתך. אלא כי אני רוצה להרגיש רע עם עצמי שהייתי לגמרי רעה אלייך, למרות שככה אני אמורה להיות." התחלתי להגיד וישר אחר כך המשכתי. "אל תעזוב את הילדה או הילד שעומד להיות לך, אם אתה לא רוצה לחוות את אותו הדבר שאתה חווה עכשיו. ישארו לך צלקות לכל החים. עדיף לך להפסיק אותם עכשיו. כל ילד צריך אבא." אמרתי לו לפני שהרגשתי מישהו מאחורי. זה היה הארי ותהיתי כמה זמן הוא כבר עומד שם. "אני חושב שזה הזמן לזוז אלה" הארי ליטף לי את הגב כשקירב אותי אליו, ואני הסכמתי איתו במאה אחוז. הארי תפס לי ביד והתכוונו לזוז משם אבל ראיתי את בן מחזיק להארי ביד ועוצר אותו. הארי הסתובב אליו ושנינו הסתכלנו עליו. "תשמור עליה" הוא אמר להארי כאילו שבכלל לא הייתי שם. אני לא צריכה שום רחמים ממנו! אני לא צריכה שום עזרה ודאגה ממנו! חשבתי לעצמי.
"כן, משהו שאתה היית אמור לעשות כל השנים האלה" הארי אמר לו באדישות והלכנו משם כמה שיותר מהר. שמחתי שהארי אמר לו את זה, כדי שבן יראה שזה לא ככה רק מנקודת המבט שלי. זה ככה מנקודת המבט של כולם.