לא כל הנוצץ זהב – פרק 16
אני ואנדרו לקחנו מונית משדה התעופה בניו-יורק, לקחנו מונית אל לונג איילנד, איפשהו בחוף הצפוני, ככה אמר אנדרו.
הנהג עצר לנו לפני גבעה קטנה וירוקה, הוא הביט בנו כשנתנו לו את הכסף.
"מוזר, הרבה ילדים רוצים לבוא לכאן בקיץ, משום מה." הוא העיר.
אנדרו הנהן כאילו הוא מסכים עם כמה שזה מוזר, יצאנו מהמונית ולקחנו את המזוודות שלנו, ואז אנדרו הביט בגבעה.
"כל כך קרובים.." הוא מלמל. "נגיע בלי בעיות, תודה לאלים.."
הבטתי בו בהפתעה.
"תודה למה?" שאלתי.
"לאלים." הוא אמר וחייך אליי. "את חייבת להתרגל לזה, לילי."
הנהנתי ואז עלינו על הגבעה.
כשהגעתי למעלה הבטתי במקום בהבעת תדהמה ונשימתי נעתקה לרגע. המקום היה מקסים:
הגבעה השקיפה על עמק, במרחק נצץ הים, שקט ומקסים באור הצהריים, ראיתי בית חווה גדול בעל שלוש או ארבע קומות, ראיתי שדות במרחק והנחתי שאלו שדות התותים שעליהם אנדרו דיבר, אגם קטן נצץ שם במרחק, ויער גדול התפרש בצד השני של המחנה הזה.
ראיתי גם בניינים שנראו כאילו הביאו אותם מיוון העתיקה או משהו: מבנה עמודים עם גג פתוח – אנדרו אמר שזה חדר האוכל, אמפיתאטרון, זירה עגולה, אבל המפתיע היה שלמרות שהארכיטקטורה נראתה עתיקה, הכל היה נראה חדש לחלוטין.
ירדנו למטה, במורד הגבעה. הלכנו בכיוון בית החווה.
ליד חדר האוכל, ראיתי עכשיו, היה מגרש חול ושם שיחקו כדורעף כמה ילדים. ראיתי סירות בתוך האגם והנחתי שכמה מהילדים שטים בקאנו או משהו. ובזירה כמה מהחניכים של המחנה התאמנו בחץ וקשת. ראיתי כמה ילדים נכנסים ליער, כשהם רכובים על סוסים, ואם לא דמיינתי, לאחד מהם היה כנפיים…. לסוס, לא לילד.
התקרבנו אל בית החווה, בקדמתה הייתה מרפסת עץ, ומישהו עמד שם. לא, ישב. בכיסא גלגלים.
היה לו שיער חום וזקן מדובלל מעט, הוא בחן אותי בעיניו החומות והעמוקות, שנראו כאילו כבר ראו הרבה. הרבה ממה שאוכל לדמיין.
"ובכן, אנדרו, הצלחת יפה." הוא אמר, קולו היה נעים.
"תודה, כירון." אנדרו ממש זרח. הבטתי באיש שאנדרו קרא לו כירון.
"שלום, ליליאנה." הוא חייך אליי.
"חשבתי.. כלומר.. אנדרו אמר שאתה סוס." אמרתי בחוסר טקט.
אנדרו הסמיק קצת.
"אמרתי שהוא קנטאור." הוא אמר.
כירון צחק.
"ובכן, אני באמת קנטאור, ליליאנה, ואשמח אם לא תקראי לי 'סוס', זה פוגע בי מעט." הוא אמר.
"שום בעיה." השבתי. "בתנאי שלא תקרא לי 'ליליאנה', כולם קוראים לי לילי, זה מספיק."
כירון הנהן, "אין שום בעיה."
"ביתן אחת-עשרה, אני מניח?" אנדרו שאל אחרי רגע.
כירון הנהן. "אבל לא אתה תיקח את הנערה." הוא אמר. "מר ד' רוצה לדבר איתך. את מבינה לילי, מר ד' הוא מנהל המחנה שלנו, ואנדרו צריך לדבר איתו אחרי שסיים את המשימה שלו."
"המשימה שלו?" שאלתי.
"להביא אותך לכאן, זוכרת?" אנדרו חייך חיוך קטן. "את תהיי בסדר, תשתדלי לא לעצבן את כולם על ההתחלה כמו תמיד, יש לנו כאן קיץ שלם."
צחקקתי כשאמרתי: "אתה יודע שאני לא מסוגלת שלא לריב עם כולם."
"צר לי להפריע אבל מר ד' מחכה, אנדרו לבפנים, לילי, חכי כאן, מיד יגיע הנער שביקשתי ממנו ללוות אותך." כירון אמר ונכנס לתוך הבניין בעל ארבעת הקומות.
"ביי אנדרו." חייכתי. "תבלה."
אנדרו עשה לי פרצוף ונכנס פנימה.
חיכיתי כשאני נשענת על המעקה, ההיפראקטיביות שלי התחילה להציק לי הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, אבל המילים של אנדרו עצרו בעדי, גם אם הם היו בצחוק. 'תשתדלי לא לעצבן את כולם על ההתחלה כמו תמיד.'
מישהו נגע בכתפי והקפיץ אותי. מיהרתי להסתובב.
פשוט… בהיתי.
היה לו שיער חלק בצבע חום בהיר, העיניים שלו היו בצבע דבש מהפנט, והוא היה גבוה. כל כך חתיכי ומושלם כזה.
הבחנתי בשרירי הזרועות שלו, כנראה בעקבות האימונים פה.
"מצטער אם הבהלתי אותך.." הוא חייך, היה לו קול נעים ורך, והיה לו מבטא שלא זיהיתי.
"אתה לא מארצות הברית?" שאלתי.
"סלובקיה." הוא חייך. "ואת מבריטניה בטח."
חייכתי חיוך קטן ופרשתי את ידיי לצדדים.
"מודה באשמה." אמרתי.
הוא צחקק, היה לו צחוק שגרם לי לרצות לצחוק גם אני.
"אני אריק." הוא אמר והושיט את ידו.
"לילי." השבתי ולחצתי את ידו. היא הייתה חמה מעט, והבחנתי בסימנים בשרוול שלו או בשולי החולצה שהיו חרוכים מעט.
"מה קרה לך? ממה נשרפת?" שאלתי.
"אה.. קיר הטיפוס פה, הוא נהדר." אריק חייך חיוך מריר קצת. הוא נראה אומלל מאוד לפתע, לראות אותו ככה גרם לי לרצות לחבק אותו וללטף את השיער שלו, להבטיח לו שהכול יהיה בסדר.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני השארתי את חבר שלי לבד." הוא אמר. "השארתי אותו לבד בסלובקיה שם, את מבינה? ואני מרגיש ממש רע…"
חייכתי אליו חיוך עדין, הוא השפיל את ראשו.
"הוא לא כמונו, נכון?" שאלתי בשקט.
"לא יודע, כנראה שלא,אין לו אמא, אבל ככל הנראה שהוא לא חצוי," אריק אמר והרים את ראשו, "ועדיין, כל כך חבל לי שהוא לא יכול להיות פה איתי, הוא היה מת על המקום הזה."
הבטתי בו בהבנה.
"זה בסדר." חייכתי חיוך קטן, מנסה לנחם אותו.
מצאתי את עצמי במצב שאף עם לא חשבתי למצוא את עצמי: אני מנחמת נער בן גילי שנראה כמו אליל יווני שאני בכלל לא מכירה. זה גרם לי להרגיש קצת לא בנוח. מעולם לא מצאתי את עצמי במצב שבו אני צריכה לנחם מישהו. בטח שלא בחור.
"אז…" העדפתי להסתכל על הנוף ולא על אריק. "ביתן אחת-עשרה?"
אריק חייך הביט לרגע בנוף ואז בתנועת יד מוגזמת הוא צחקק ואמר: "אחריי."
תגובות (2)
אה הא! הסיפור מתחיל לחבר בין הדמויות….~~~
המשך בבקשה!!
לעזאזל איך שאני חייבת המשךךך