כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 21- פרק אחרון + הודעה :)

הוא באמת הלך. הסתכלתי סביב, עיניי מטושטשות מהדמעות, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לאן אני הולכת עכשיו? הבחור שאני אוהבת השאיר אותי כאן, שבורת לב, לא טורח אפילו להיפרד.. הסתובבתי והתחלתי לחזור למעלית, ואז.. שמעתי את הדלת של הארי נפתחת. הסתובבתי בבת אחת, וראיתי אותו עומד שם, כמו מלאך, תלתליו פרועים טיפה על ראשו, ומבט מופתע על פניו.
"טלי? למה את בוכה??" הוא צמצם את הפער בינינו בשנייה אחת, מאמץ אותי לחיקו בחיבוק דוב.
"אתה עוד שואל?" לא אמרתי לו את הסיבה האמיתית, שחשבתי שהוא עזב אותי. לרגע התעצבנתי על עצמי, על הטמטום שלי.. הארי לא כזה.. הוא בחיים לא היה עושה לי את זה, למה חשבתי ככה?!
"בואי ניכנס." הוא אמר לי בשקט, ונכנסו אל החדר. המזוודה הייתה כבר מוכנה על המיטה, סגורה ואטומה. הרגשתי כאילו חרב מפלחת את ליבי, ואת נשמתי, מותירה אותי לדמם מבפנים.. השפלתי את מבטי, לא מסוגלת להסתכל לכיוון המיטה. יצאנו אל המרפסת בחדר, ונשכבנו על הערסל שהיה פרוס שם. הערסל התקפל, ויצא שהייתי מעט שכובה על הארי, ראשי מונח על חזהו וידו מחבקת את גופי.
"שמעתי שאלה באה איתנו…" הוא אמר לי בלחש. כן, היא באה איתכם, ועוזבת אותי פה לבדי.
"כן.." לחשתי, עדיין לא מאמינה שזה נכון.
"למה שלא תבואי גם את?" הוא אמר לבסוף, אחרי כמה דקות שתיקה. נאנחתי עמוקות. אם הוא רק היה יודע עד כמה הייתי רוצה לבוא איתו.. אבל לא, אין לי אומץ. אין לי אומץ לקום ולעזוב הכול, ללכת אל הלא נודע..
"הארי, די. בבקשה אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה." הרגשתי כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ כל רגע, הידקתי אותו אל גופי, סופגת אלי כל מגע איתו, כל רגע יקר ערך שנותר לי.
"זה לא חייב להיות קשה.. את יכולה פשוט להגיד כן ולבוא." הלוואי וזה היה כזה פשוט.. הרמתי את עצמי מעט, ונשכבתי עליו, הוא ניראה מופתע מהמעשה, אבל בשנייה הוא הסתגל לכך וחיבק אותי, מצמיד אותי אליו עוד יותר.
"אני אוהבת אותך…" לחשתי, ולא חיכיתי אפילו שהוא יענה. נישקתי אותו, נשיקה מלאת משמעות.. מלאת כאב מצד אחד, אך באותו זמן גם מלאת אהבה. הוא החזיר לי נשיקה, רכה, שפתיו הרגישו כאילו נועדו לשלי, לשונו חקרה את פי באלגנטיות מעוררת הערצה.. איך בנשיקה אחת הוא הדליק את כל חושיי, גורם לי לאבד את כל חומותיי, ולהתמסר רק אליו, אל שפתיו המלאות, אל המגע שלו.. הרגשתי את ידיו מטיילות לאורך כל גבי, יורדות מטה באיטיות לכיוון ישבני. לא היה איכפת לי, זה הרגיש נעים, זה הרגיש נכון.. ידו הייתה מונחת על הישבן שלי ולא הפרדנו את הנשיקה אפילו לרגע. בשלב מסוים, ניתקתי את שפתיי משלו, שנינו מחפשים נואשות אוויר, והתחלתי לנשק את צווארו, יורדת לכיוון השקע בין הכתף לצוואר. הרגשתי את ידיו מושכות את חולצה השיפון שלי אל מחוץ למכנס, הרגשתי איך נשימתו נעצרת עם כל נשיקה שלי על גופו.. בשנייה אחת הוא התיישב, רגליי כרוכות סביב מותניו. הוא הביט בי, מוציא את החולצה מהמכנס, מחפש בפניי אישור להוריד אותה. הערצתי אותו על כך. הרמתי את ידיי, ובתנועה חלקה אחת הוא הוריד את השיפון, משאיר אותי עם הגופייה שלבשתי. הצמדתי את שפתיי אל שלו, ידיי פורעות את שיערותיו. הוא קם מהערסל, אני עליו, ועשה את דרכו אל החדר. בתנועה אחת חדה הוא העיף את המזוודה מהמיטה, מוריד אותי בעדינות על גבי, כשהוא מעלי. הושטתי את ידיי אל כיוון החולצה שלו, הוא הבין את הרמז ושנייה אחרי זה הוא כבר היה בלי חולצה, חושף למולי את הקעקועים שעל חזהו. באותו רגע הגעתי למסקנה שקעקועים פשוט עושים לי את זה.. ממש עושים לי את זה.. נשכתי את השפה התחתונה, מתענגת על הגוף המסוקס שרכן מעלי. הוא טמן את ראשו ליד צווארי, מנשק אותי, משאיר רטיבות על עורי שצמררה את כל חושיי. הוא מצא את דרכו אל שפתיי שוב, לנשיקה שרק הלכה והתלהטה, לשונו נדחפת יותר ויותר אל פי, ואני מצידי מנסה לקרב אלי את גופו כמה שניתן. הרגשתי את ידיו מוציאות גם את הגופייה מהמכנס, בזמן ששפתיו ריקדו על שלי. ליבי הלם בחוזקה. זו הפעם הראשונה שהתקרבתי כך למישהו בצורה אינטימית, הפעם הראשונה שהרגשתי את הצורך העז הזה להיות נאהבת, להיות בזרועותיו של גבר.. בזרועותיו של הארי.. הרמתי את ידיי ללא היסוס, ובשנייה שלאחר מכן, נשארתי רק עם החזייה הלבנה שלבשתי. החזה שלי לא היה גדול, אבל הוא כן היה.. שופע.. אף פעם לא הרגשתי בנוח עם הגוף שלי.. אפילו להיות עם בגד ים התביישתי.. אבל משום מה, לידו לא היה לי איכפת.. הרגשתי אחרת איתו.. הרגשתי שהוא מסתכל עלי אחרת.. ברגע שהגופייה כבר לא הייתה עלי הוא באמת הסתכל עלי אחרת.. עיניו נפקחו לרווחה, והוא בהה בחזה שלי. הרגשתי מובכת לרגע, ואני יכולה להישבע שהסמקתי אפילו.
"אתה נושם?" העברתי את ידי באוויר מול עיניו, שלא זזו מהחזה שלי. הוא הניד את ראשו לשלילה, עדיין בוהה בהם. "נו הארי!" קראתי והתרוממתי מהשכיבה, רוצה לקום. הוא השכיב אותי חזרה על המיטה, ממלמל "שלא תעיזי לקום.." וריסק את שפתיו על שלי לנשיקה מלאת תשוקה. ידיו ליטפו את מותניי החשופות, הרגשתי את עורי בוער לנוכח המגע שלו. באיזשהו שלב הוא שלח את ידו אל כפתור המכנס שלי, פותח אותו. פלאשבק מאתמול עלה מול עיניי ברגע, הייתי שכובה על גבי, והקול המעוות של עומרי הדהד באוזניי –'הכיף עוד לפנינו'- ואז הוא פתח לי את המכנס.. בתנועה חדה ולא רצונית העפתי ממני את הארי, וקמתי מהמיטה, תופסת את ראשי בידיי מנסה לנער את התמונה הזאת מראשי. עצמתי את עיניי הכי חזק שיכולתי, מנסה לשכוח, מנסה להדחיק.. הרגשתי את הארי מחבק אותי מאחורי, עוטף את זרועותיו סביבי.
"אני מצטער…" הוא נאנח. "אני כל כך מצטער.." הוא הבין. למרות שלא רציתי להודות בזה עד עכשיו, הארי צדק. אני בטראומה. כל מגע אינטימי מרתיע אותי ומחזיר אותי לשם, למחסן.. נשארה בי צלקת מאתמול, ואני מפחדת שהיא לא תעבור..
"לא, אני מצטערת. זה היה באינסטינקט, לא התכוונתי להעיף אותך…" הסתובבתי אליו, מביטה בפניו וליבי נשבר. הוא ניראה כל כך.. כל כך סובל.. יכול להיות שהוא מאשים את עצמו? חיבקתי אותו, כורכת את ידיי סביב מותניו. רק עכשיו שמתי לב שאני רק עם חזייה, ועם כפתור פתוח. צלצול הטלפון בחדר החזיר אותי ממחשבותיי. הארי ניגש לענות, כנראה מודיעים לו שהגיע הזמן. לבשתי את החולצה בחזרה, בלי כוחות, מרוסקת נפשית.. התיישבתי על המיטה, מביטה בהארי מנתק.
"הגיע הזמן לצאת.." הוא אמר בשקט, משפיל את מבטו.
"כבר 2 וחצי.. לא הייתם אמורים לצאת כבר מזמן?" אני לא יודעת איך הוא שמע אותי, אני בקושי שמעתי את עצמי מרוב שדיברתי כל כך חלש.
"הטיסה נדחתה ל4. זה מה שרציתי להגיד לך שעליתי לכאן. הייתי בטוח שתהיי פה." הוא אמר והרים את המזוודה מהרצפה, מניח אותה על רגליה. לבשתי נעליים ונעמדתי לידו, מחכה שיפתח את הדלת. "הלוואי תשני את דעתך…" הוא לחש והסתובב לפתוח את הדלת, יוצא למסדרון עם המזוודה.

לא יכולתי להסתכל על אלה בנסיעה. ישבתי מחובקת עם הארי, ראשי מונח על הכתף שלו, ידו כרוכה סביבי. לא דיברנו הרבה. גם האחרים לא.. כנראה הם הרגישו עד כמה המצב שלנו עגום, עד כמה זה עצוב ששני אנשים שאוהבים אחד את השני נאלצים להיפרד ככה. לרגע עברה בי המחשבה של לוותר, ופשוט לעלות איתו על המטוס. לצאת להרפתקה, אל הלא נודע, להתגבר על הפחד.. אבל אני לא יכולה.. נאנחתי, והארי נישק את ראשי. הרמתי את הראש והסתכלתי על אלה, מבטה היה עלי. היו לה דמעות בעיניים, ואיך שראיתי אותה דמעות החלו לעלות גם בעיניי.
הגענו אל שדה התעופה, ירדנו מהאוטובוס והבנים הלכו להפקיד את המזוודות במסוף שהיה סגור במיוחד בשבילם. לואי לקח את המזוודה של אלה, ונשארנו רק אני והיא.
"אני לא רוצה לאבד אותך." היא אמרה לי בקול שבור. ליבי התכווץ ודמעה זלגה מעיניי. גם אני לא רציתי לאבד אותה. אבל המילים שלה.. מה שהיא אמרה לי .. לא עניתי לה. "טלי.. בבקשה אל תתני לי לנסוע ככה.."
"אני מאחלת לך בהצלחה. באמת, מקווה שזה לא יתפוצץ לך בפנים. אני מקווה שאת יודעת מה את עושה. ולא משנה מה תגידי ומה תעשי, את עדיין תהיי אחותי." אמרתי לה בלי להסתכל עליה, וברגע הרגשתי את ידיי נכרכות סביב צווארי. החזרתי לה חיבוק, מרגישה את ליבי זועק מצער ומכאב.
הבנים חזרו, השעה הייתה כבר 3 וחצי. הגיע הזמן להיפרד. הבנים חיבקו אותי אחד אחד, נפרדים ממני לשלום.
"את מיוחדת, טלי. ואני אתגעגע אליך המון!" ליאם אמר לי וחיבק אותי. חייכתי אליו.
"תודה, ליאם. אני שמחה שיצא לי להכיר אותך." הוא נופף לי לשלום ועבר את השערים, נעלם מאחורי הקיר.
"אני בחיים לא ישכח את הבייביסיטר הכי שווה שהייתה לי!" זאיין חיבק אותי, צבט לי בלחי ונכנס בעקבותיו של ליאם. למרות שאיתו יצא לי לדבר הכי פחות, הוא עדיין היה ממש חמוד.
גם לואי ונייל נפרדו ממני, זורקים כל אחד הערה שנונה אחרת. נשארנו אני אלה והארי. שמתי לב איך הארי התרחק מעט, נותן לי ולאלה קצת פרטיות.
"אני מתכוונת להתקשר אליך כל בוקר, צהריים, ערב, לילה.." היא אמרה לי , מחבקת אותי חזק.
"ואני אסנן אותך כל בוקר, צהריים.." ניסיתי להקל על הרגע, זה לא עזר. עדיין הרגשתי שבא לי למות. "אני אוהבת אותך כל כך, אחותי! תהני!" נישקתי אותה בלחי, היא חייכה אלי חיוך אחרון ונעלמה גם היא מאחורי הקיר.
הרגשתי את היד של הארי נוגעת בגבי, וברגע אחד נפרצו כל דמעותיי והתחלתי להתייפח בזרועותיו, מחבקת אותו, מסרבת לתת לו ללכת.
"אין לי מילים לתאר עד כמה את מיוחדת בשבילי, עד כמה הלב שלי שבור מזה שאני עולה על המטוס ואת לא איתי.. עד כמה אני שונא את עצמי על זה שאני משאיר אוצר כמוך מאחור.." הוא לחש באוזניי, ויכולתי לשמוע שהוא בוכה. "תבטיחי לי שתשמרי איתי על קשר, שלא תיעלמי לי.."
הנהנתי בראשי אל תוך חזהו.
"א.. אני אוהבת אותך כל כך! אם זה רק היה יכול להיות אחרת.." מלמלתי תוך כדי בכי, מרגישה את ליבי מתכווץ יותר מרגע לרגע. הוא הרים את ראשי, מניח את שפתיו על שלי, לנשיקה.. הנשיקה האחרונה.. הפעם האחרונה ששפתיי ירגישו את שלו, הפעם האחרונה שאני אריח את ריחו, שאני אפרע את ידיי בשיערו המתולתל, הפעם האחרונה שאני ארגיש את גופי מצטמרר רק מנשיקה..
"הארי, אנחנו צריכים ללכת." פול קרא לו מבעד לשער. הוא לא ניתק את הנשיקה, רק הידק אותי אליו יותר. סירבתי לתת לו ללכת, סירבתי להאמין שזה נגמר. "הארי!" פול קרא שוב.
"שנייה!" הארי צעק אליו במבט עצבני, ופול נעלם מטווח הראיה שלנו.
"טלי.. בבקשה.. בואי איתי.." הוא התחנן בפניי, דמעות בעיניו.
"אני.. אני לא יכולה הארי.."
"למה לא? את אוהבת אותי נכון?"
"יותר ממה שחשבתי שאפשרי לאהוב מישהו…" זה באמת היה נכון.
"אז בואי איתי.. בבקשה, בואי איתי. אני לא יודע איך אני יוכל לחזור לחיי הקודמים, לחיים בלעדייך.."
נישקתי אותו, דמעות זולגות מעיניי.
"אני אוהב אותך." הוא אמר לי בלחש באוזן.
"אני אוהבת אותך יותר." הוא נאנח עמוקות, מתרחק ממני. הוא היה כבר ליד השער, מסתכל עלי. עיניו היו אדומות מבכי, והוא הושיט את ידו לאוויר, לכיווני, מבקש ממני, בפעם האחרונה, לבוא איתו.
הנדתי בראשי לשלילה בכאב רב, מרגישה איך ליבי מתרסק כשהוא הנהנן בראשו, ונעלם מאחורי הקיר, לוקח איתו כל פיסת אושר אמיתי שהייתה לי בחיי. חלק ממני קיווה לראות אותו חוזר מהשער, רץ אלי.. אבל אלה החיים האמיתיים, זה לא איזה סרט אהבה קיטשי שבו הכול מסתדר על הצד הטוב ביותר.

זהו, זה נגמר. הכרכרה שלי הפכה שוב לדלעת, בגדי הנסיכה שבו להיות בגדי מנקה. סיפור הסינדרלה שלי נגמר. אני שוב אני, טלי מילר הרגילה, ששום דבר לא קורה בחייה.
במשך חצי שנה הייתי כבויה ולא שמתי לב לזה, הייתי צינית, עוקצנית.. וככה הרחקתי את כולם ממני. הייתי נערה שפגועה עד עמקי נשמתה מבגידה של זה שהיא אהבה.. אומרים שלב שידע אכזבה בפעם היחידה בה פתח את עצמו בפני מישהו, סביר להניח שלא יעשה ניסיון נוסף שכזה.. כי הטעם המר מהפעם הראשונה תמיד נשאר. הרי אומרים שמטעויות לומדים, ולב שנפתח פעם אחת ונכווה לא ירוץ אל האש שנית. הייתי נערה עם לב שבור.. כך פגשתי את הארי סטיילס, והוא שינה אותי. הוא הצליח לשבור את כל החומות שבניתי, הוא הראה לי מזה לאהוב שוב, מזה לתת למישהו את ליבך ואת היכולת לרסק אותו לחתיכות, אבל לסמוך עליו שהוא לעולם לא יעשה זאת.
נכון, אני עכשיו נשארתי חור ענק בלב, שלא בטוח שמישהו אי פעם ימלא, אבל לפחות למדתי שאפשר לאהוב שוב.. גם אם הלב שבור…
אז זה הסיפור על נקודת המפנה בחיי.. הסיפור על איך שפגשתי את הארי סטיילס…