להרגיש – פרק 1

הרמתי את מבטי אליה, מצחקקת ונשענת חזרה על גבי משענת הכיסא, משעינה את רגליי על גבי מוט הברזל המחובר לחלקו התחתון של השולחן.
'את בטוחה?' הרמתי עט כחול ורשמתי בדף ההוא של המחברת, מניחה את קלמרי לצד קלמרה ומעבירה אליה את הודעתי על גבי המחברת, נושכת את שפתי התחתונה ומשחקת בעט הכחול בו השתמשתי קודם לכן ובמהלך השיעור.
היא צחקקה, הביטה בי וחזרה למחברת, לוקחת עט אדום מקלמרי ומשכתבת תשובה, מרימה מדי פעם את מבטה אל עבר המורה, ולאחר מכן משיבה אל הדף. לאחר שסיימה לשכתב את תשובתה, הרימה את מבטה אל עבר המורה והעבירה לי את המחברת, מחליקה אותה על גבי השולחן בעדינות.
הבטתי בדף, משחקת עם אותו העט הכחול, שוקעת במחשבות כהרגלי, מרחפת, שוכחת מתשובתה, שוכחת מקיומה.
"נו.. את עונה?" שאלה בלחש והביטה בי במבט חסר סבלנות, מחזירה את מבטה במהירות אל עבר המורה. נאנחתי והשבתי את מבטי אל עבר הדף הניצב כנגד עיני, אל עבר האותיות האדומות הזעירות המרצדות תחת היסטוריה של אותיות כמותן.
'כן! תסתכלי בעצמך.'. הרמתי את מבטי אל עבר המורה הזעירה, סוקרת את תנועותיה ומצחקקת קלות, היה משהו בדבר מה אשר סיפרה קודם לכן. היא משכה את המחברת אליה והרימה את העט האדום, מתחילה במלאכת הכתיבה, אך נקטעת בבואו של הצלצול. צחקקתי בנחת, הכנסתי את דברי חזרה לתיקי ויצאתי מהכיתה, תוחבת את האוזניות לאוזני ומאזינה בדממה לצלילי המוזיקה המרגיעה.
"דניייייייי!" החלו מהדהדות צווחותיה של מדיסון ברחבי בית הספר, כיצד אני יודעת, כאשר הנני 'עונדת' אוזניות? את צווחותיה של מדיסון שומעים גם על פלוטו, והחיבוקים שלה? חונקים אחד אחד. סובבתי את ראשי אל כיוונה באימה, ושם היא הייתה, רצה לעברי בזרועות פרוסות לרווחה. תוך פחות משתיי שניות מצאתי את עצמי רצה, נסה על חיי. תוך פחות משלוש שניות מצאתי את עצמי נאבקת על נשימתי בין זרועותיה של מדיסון.
"התגעגעתי אלייךךך, דנייייי" הנמיכה את טונה, אשר עדיין הדהד ברחביי בית הספר בשל היותו גבוה, בעודה חונקת אותי, אני מניחה מאהבה. נאנחתי.
"אפשר קצת.. לנשום?" שאלתי בציניות האופיינית לי. היא צחקקה ועזבה אותי, כורכת את ידה בידי ומתקדמת במהירות אל עבר הדשא הסינטטי, נשכבת על גביו ומושכת אותי אליה, אחריה. צחקקתי.
לא חלף זמן מה והיילי החלה מתקדמת לכיווננו, אוזניות תחובות באוזניה וחיוך רחב מרוח על פרצופה, מסדרת את שיערה ומתיישבת לצידינו.
"בוקר טוווובב" אמרתי בעוד מדיסון מתכתבת עם אדי בטלפון שלה, חבל שהתכתבה ליד האוזן שלי, זה מפריע לריכוז.
"בוקר" השיבה היילי והוציאה סנוויץ מהתיק, פוצעת חתיכה בידה ומחזירה אותו למקומו.
"איך היה בספרות?" שאלתי את היילי בעוד מדיסון ממשיכה להתכתב עם אדי, שקועה עמוק בתוך השיחה, מצחקקת מדי פעם כהרגלה ומשיבה במהירות.
"אוך. גרג החליט שהוא מתיישב לידי וחפרר כל השיעור. לא רוצה קשר עם הקקה הקטן הזה. ואת, איך היה אצלך?" שאלה היילי בעודה מניחה את ראשה על ירכיי, מרימה את מבטה אליי, מסתכלת עליי.
"רציני עכשיו, אנחנו נראות כמו התחלה של סרט פורנו." הצהרתי בעודי מסובבת את ראשי אל עבר מדיסון במבט מעוות, סוקרת את התכתבותה עם אדי.היילי החלה מצחקקת, צחוק אשר אט אט נהפך מתגלגל ועקבי.
"מה?.. אנחנו מדברים על השיעור." השיבה מדיסון בטון ספק מתחנף ספק מסביר. צחוקה של היילי רק הלך וגבר.
"ב..ב..באמת? כי המורה העיפה אותך ממנו, בגלל שהסתמסת עם אדי." הגבירה את צחוקה היילי, והחלה אט אט נהפכת סמוקה, היא התהפכה ,ממשיכה להישען על ירכי.
"כן, כי גרג הלשין עליי! החבר שלך הלשין עליי!" התלוננה מדיסון והניחה את הטלפון על הדשא הסינטטי,ידה נחה לצידו, מחכה לצפצוף אשר יעיד כי אדי ענה לה. צחוקה של היילי פסק ברגע.
"הוא לא חבר שלי. הוא סתם חננה אחד שנהנה להציק לי" השיבה היילי בטון מעט עצבני ולקחה את הטלפון של מדיסון, מתהפכת בשנית ויוצאת מהשיחה עם אדי, נכנסת למצלמה ומתחילה לצלם את מדיסון, פותחת בצחוקה המתגלגל לאחר כל תמונה אשר צולמה.
"דיייי היילי" חטפה מדיסון את הטלפון מבין כפות ידיה של היילי, בעוד היילי ממשיכה ומוסיפה בצחוקה המתגלגל.
הצלצול הדהד ברחבי בית הספר, מדיסון שלחה לכיוונה של היילי מבט זועף ומשכה אותי מעלה, מייצבת אותי ,משלבת את ידה בידי ומתחילה להתקדם אל עבר הבניין בו למדנו את השיעור הבא.
הזמן חלף באיטיות מייגעת, שכן ריביהם של מדיסון והיילי תמיד ניחנים בהיגיון מיוחד, לפיו אני חייבת לבוא עם כל אחת לשיחה דחופה כל חמש דקות, בייחוד כאשר אני נוכחת בשיחה דחופה עם השנייה, ובשל כך היום עצמו עבר באותה האיטיות שציינתי.
בתום יום הלימודים, התקדמתי אל עבר הארוניות בכדי לפרוק חלק מספרי פנימה, להוריד ממשקל תיקי. מדיסון נשענה על הקיר והתכתבה עם אדי, כהרגלה, והיילי התעסקה קצת עם הארונית שלה.
"חשבתי על זה.." החלה היילי ממלמלת וטורקת את הארונית בעוצמה, משחילה חזרה את המנעול ולוחצת, סוגרת אותו ומסתובבת אל עברינו.
"ו..?" שאלתי בעניין, סוגרת את הארונית ומסתובבת אל עברה. מדיסון המשיכה כהרגלה להתעלם ולהתכתב עם אדי.
"אני רוצה להיפרד ממייסון." השיבה בהחלטיות ושילבה את ידה בידי, מובילה אותי במורד המדרגות, מתעלמת מקיום מדיסון. מדיסון התעוררה מחוסר התקשור הטוטאלי בו שררה במהלך השיחה עם אדי.
"היייייי חכי ליייי" צווחה בטון האופייני לה והתקדמה אל עברינו, משלבת את ידה בידי הפנויה וממשיכה בהתכתבותה עם אדי. גיחכתי, מדיסון ניחנה בחוסר הגיוניות או נסיבתיות מוחלט.
"למה? חשבתי שאת אוהבת אותו.." השבתי, נמנעת מהמחשבה על מדיסון הניצבת לצידי וההתכתבות האובססיבית והמפגרת שלה.
"אם מדיסון המפגרת הייתה נותנת לי להשחיל מילה איתך בשיחה אישית, היית יודעת למה.. אני כבר אתקשר אלייך אחר כך, אני חייבת לטוס, אמא שלי מחכה ליד השער. ביי" השיבה היילי, לא אפיין אותה להשתמש במושגים אלו או לשים דבר מה על מישהו, נאנחתי ופניתי למדיסון.
"תגידי, מתישהו, באיזשהו יקום או מצב, תפסיקי להסתמס עם אדי?" שאלתי באנחה ודילגתי מעל המדרגה האחרונה. היא החלה מצחקקת, צחוקה המתגלגל מרעיד את הבניין בו למדנו במשך השעה האחרונה.
"לא.." השיבה והמשיכה בצחוקה, נעצרת וממשיכה לכתוב לאדי.
"את יכולה לעשות את זה תוך כדי שינה, קדימה, תגבירי את הקצב" גיחכתי ומשכתי אותה איתי, היא תחבה את הטלפון לכיס הסווטשרט הוורוד אשר קשרה סביב מותניה והביטה בי.
"היי דני.." מלמלה בהתרגשות, האם כבר הספקתי להזכיר שמדיסון קצת בעננים? מדיסון היא טיפוס אופטימי, שאפתן, ובעל ביטחון עצמי גבוה. מדיסון נמוכה, בעלת שיער שחור, עיניים חומות ואישיות פורצת גבולות. גובהה של מדיסון עוצר בסביבות הכתף שלי, ויופיה טעון בחיוביות והאופטימיות האופייניים לה.
"אממ?" השבתי, מביטה בה ומחזירה את מבטי אל עבר הדרך, ידי שלובה בידה כהרגלנו, הרגל שהיא פיתחה, ורגליי צועדות בקצב רגליה, קצב איטי.
"לא רציתי להגיד את זה ליד היילי, אבל היא כל הזמן הפריעה בשיחה האישית…" החלה מתלוננת מדיסון, וממשיכה בקצב הליכתה האיטי והמייגע.
"כן, נו.." קטעתי את רצף דיבורה, לא היה בכוחי או יכולתי להקשיב לאותה התלונה חוזרת על עצמה, ובטח שלא כאשר ההיגיון שלה הוא היגיון הריבים של היילי ומדיסון.
"אדי הוא החבר שלי!!" צווחה באושר, לא רצתה שהיילי תשמע- אבל אחרי צרחה כזו, מי לא שמע או יודע על אדי?.. צחקקתי ביני לבין עצמי.
"אבל אדי מבית ספר אחר, לא?" שאלתי, מדיסון ידועה בעיסוקיה הרבים אחריי שעות הלימודים, אני בספק אם יש לה זמן להיפגש עם ידידים שלה, אחריי פינוי הזמן לחברות שלה, יש לה מספיק זמן בשביל להחזיק מערכת יחסים?..
"נו… יש לי זמן, אתמול יצאנו לסרט" השיבה מדיסון, גיחכתי ביני לבין עצמי, וסידרתי את התיק על גבי. הגענו לביתה של מדיסון. היא הרימה את מבטה, נשקה ללחיי והחלה בחיבוקה החונק.
"טוב אני כבר אתקשר אלייך, ביוש" קבעה מדיסון והחלה מתקדמת בקצב מהיר אל כיוון ביתה, מביטה ימינה ,שמאלה ונכנסת דרך השער. צחקקתי ותחבתי את האוזניות לאוזניי, מאזינה למוזיקה, נרגעת, וממשיכה בדרכי.
החיבור שלי לעולם בא מהמוזיקה- ההאזנה למוזיקה מרגיעה אותי, משחררת את עצבי, שולטת ברגשותי ובמצבי רוחי ומפעילה את המתגים במוחי. זו הסיבה מדוע אני מקשיבה למוזיקה בעלת משמעות מסוימת, בעלת סיפור או טקסט- בעלת עוצמה. זוהי הסיבה מדוע איני מתחברת לרוב היוצרים במוזיקת הפופ.
בצעדתי לכיוון ביתי נתקלתי בבתים, בעצים, בחתולות משוטטות, ברכבים, ובילדים קטנים על אופניים, אך כאשר צד עיני את אותו גן השעשועים הפינתי, אשר בתור ילדה נהגתי לבלות בו את רוב זמני יחד עם משפחתי, רודפת אחרי חתולות, החלטתי לשבת זמן מה ולשקוע בנוסטלגיה, להירגע קצת ולשחרר מהמתח היומי.
התקדמתי אל עבר המגלשה, מטפסת במעלה הסולם הזעיר ומניחה לצידה את תיקי, במקום חבוי לעין, לא עלה בדעתי להשאיר תיק במקום גלוי לעין בגן שעשועים.
אט אט צעדתי אל עבר הנדנדות, התמקמתי על גבי אחת מהן, והתחלתי מתנדנדת בעדינות, שוקעת במחשבות חסרות מנוח, מתכנסת בעצמי. עוצמת את עיניי ומתרכזת לצלילי המוזיקה, למילותיו העוצמתיות של יוצרן.
ברגע הבאים בהם פתחתי את עיני, אדם נוסף ישב על גבי הנדנדה לצידי, שיערו שחור, עיניו חומות וחיוכו רחב, צחקקתי, לא ידעתי כיצד להגיב.