שיר של בוקר

כשאתה קם בבוקר
העיניים עייפות
הם מלאות קורים של שינה
את החדר במטושטש רואות.

המדף שלך מלא בספרים
עטים פזורים בכל מקום
אתה נזכר במעומעם שאימא אמרה
שצריך כבר לנקות.

לוקח חולצת בית ספר, מכנס ארוך, מהארון;
נכנס לתוך הבגדים ללא היסוס.
התיק על הגב, הכל כבר מוכן,
השיניים מצוחצות, האוכל בתיק בתוך ה׳תא הקטן׳.

המטרייה שלך תלויה לצדה על הוו;
אבא נותך לך אותה עכשיו.
מטרייה אדומה, ישנה, קצת קרועה
אבל היא עדיין לא נשברה.

רק מעיל, סוודר, כפפות, חותלות, ״כשאתה חוזר, את החדר– לנקות!״
אפשר לצאת לבוקר הגשום.
הרחובות מוצפים במים, חתולים מסתתרים מתחת לפחים,
לבך יוצא אליהם. מה הם כבר עשו? ואנשים לא עוזרים??

אבל החתול הקטן ביותר, זה שנח לו בשלווה מתחת לגלגל האופניים שלך,
הכי מעציב אותך.
השעה כבר 07:40, האוטובוס כמעט יוצא, אבל זה כבר לא משנה:
את החתול לקחת, העמסת אותו על ידיך. חצי מהכריך שלך לו נתת.

״חכה לי כאן,״ אתה אומר לו ומניח אותו בתוך הערסל המפורק בצד.
בכוחותיך האחרונים אתה רץ לאוטובוס, רואה שהוא כבר נסע..
אין מה לעשות, צריך ללכת ברגל.
מגפיך ורגליך בתוך הבוץ, המים, העצב.

אתה מגיע לבית הספר בשעה 08:10;
רטוב עד העצם. המורה כועסת. ״יש לך פתק?״
אתה מניד בראשך, ובא להתיישב במקומך, ״חכה לי בחוץ,״
היא אומרת למרבה ההפתעה.

היום לא השתפר מאז. החברים הרגיזו אותך, במשחק הכדורגל הפסדתם,
היית רעב עם חצי כריך.
תחושת הבטן שלך השתפרה, אתה חייב להודות,
כשנזכרת מי אכל את החצי השני..