שדה קרב – פרק 11

נייתן שוכב על החול מחזיק חזק את לסתו אשר אליה כיוונתי את אגרופי המוחץ, רגליו מתעוותות בכאב ודם זולג במורד בצווארו עד לעורפו.
"בן זונה," הוא פולט חרישית.
זואי מזנקת על נייתן ומחזיקה את זרועו, אך הוא מעיף את ידה בסלידה וקם כשהוא עודנו מחזיק בלסתו.
"יש לך ביצים, אה?" ממלמל ויורק גוש דם אותו המים סוחפים הרחק מאתנו.
"מה עשיתם פה?" אני שואל ומביט בזואי שכעת עיניה המפוחדות הופכות לטעונות בכעס.
"מה שאני והחברה שלי עשינו פה לא אמור לעניין אותך," נייתן אומר בשנאה גלויה וזה מסתמן גם על פניו.
"תירגע בלונדי," אני ממלמל.
כשנייתן מאגרף את ידיו ומזנק עלי בתנועה ממש עלובה אני תופס את אגרופו ומסובב את ידו מאחורי גבו כשזרועי החופשית חונקת את גרונו.
"נייתן נייתן נייתן," אני לוחש באוזנו. "אתה לא לומד לא להתעסק–"
"תעזוב אותו!" צורחת זואי ונוגעת בזרועי החונקת את גרונו.
זרמי רטט נעימים ומורטי עצבים עוברים מידה לזרועי החשופה. פניה נראות לפתע מופתעות כשהיא נוגעת בי, אך היא כובשת זאת מהר ופניה נהפכות לנוקשות.
"תעזוב אותו," היא אומרת שוב ומהדקת את אחיזתה בזרועי. אני משחרר אותו לאט והוא נאנק. כשידיי נופלות לצד גופי זואי ממהרת למשוך אותי שוב. "אני צריכה לדבר איתך."
נייתן שולח לעברנו מבט חמוץ, אך ממהר לחמוק מבין הסלעים אל המסיבה.
"מה נראה לך שאתה עושה, דביל?" היא טובעת לדעת. קולה נעים וחלק כאילו אם היה אפשר לראות אותו הוא היה דקיק ושברירי כמו בדולח יפיפייה ונשמע כמו מוזיקה שרוצים לשמוע נצח. פניה הרכות כעת נוקשות ומביעות כעס כשהיא נושכת את שפתה התחתונה שמלבינה מהמאמץ.
"חשבתי ש—"
"חשבת שמה? אוף אתה כזה דפוק."
"אני חשבתי שהוא סוחט אותך," אני מתגונן ומשלב את זרועותיי.
"אה כן? למה שיסחוט אותי?" היא מסתכלת עלי. לרגע נדמה כאילו עלתה עלי, כאילו היא יודעת שנשלחתי להגן עליה מפני האויב, אך הבעיה היא שאין לי מושג מיהו האויב.
"אתה יודע מה, פשוט אל תתקרב אלי יותר!" היא מצהירה ונמלטת מהר מהמקום.
כמו תמיד, סבכתי את הדברים יותר ממה שהם.
אני נאנח וחוזר למסיבה.
אני פוקח את עיניי. רעש גלים מתנפצים נשמע וריח מלוח מעורבב עם אלכוהול נישא באוויר. גבי החשוף נח על מצע חול חם.
יד זעירה נחה על חזי החושף צלקות יבשות ושטוחות.
אני מסתכל לצדי ורואה את קאסי עטופה בחולצתי הקצרה שמגיעה עד לשוקיה. ראשי הולם בחוזקה ורוח קרירה שמעיפה עלי גרגירי חול גורמת לעורי לסמור.
בחילה עולה בי.
אני קם במהירות ורץ להקיא באחד הפחים הקרובים. כל החוגגים של המסיבה ישנים על החוף בתנוחות מוזרות.
עיניי מחפשות בפראות את זואי, ואני נוחר בבוז כשאני רואה אותה עטופה בזרועותיו של נייתן שחבורה גדולה מופיעה על לסתו ונותנת לו מראה קשוח ופראי.
לפתע יד גדולה נחה על כתפי. אני שולף את הסכין ממכנסי ומסתובב כשכל שריר בתוכי דרוך וגופי להוט.
"יפה ילדון," אומר בסיפוק האיש עם הקרחת בחליפה. החיוך הישר שלו נמחק באחת. "אבל לא מה שעשית אתמול."
אני נושף בבוז. "אני בעצמי לא זוכר מה היה."
"השתכרת, זואי הייתה חשופה לפגיעות!" אומר בעיניים רושפות.
"היא ביקשה שאני לא אתקרב אליה יותר," אני לוחש ומשפיל את עיניי בתסכול.
"לא אכפת לי מה היא אמרה, אתה מקבל כסף אז תעשה את העבודה כמו שצריך," הוא אומר והולך כשנעלי העור שלי טובעות בחול.
אני מסתובב אל החוף. כמה מעטים קמים כדי להקיא או כדי להימלט מהמקום. אני מסתכל על זואי שמתנערת מידיו של נייתן. מבטינו מצטלבים. עיניה משתקות אותי במקום. קרירות לא מוכרת מטפסת לאט מעלה גבי וגורמת לי לצמרמורת בלי פוסקת בעמוד השדרה.
אני מסב את מבטי ממנה אל קאסי שמתעוררת ומתקרבת אלי בצעדים כושלים. היא מועדת אל בין זרועותיי.
"בא לי להקיא," היא ממלמלת.
"אה וואו, לא עלי." אני מרים אותה על כתפי ונושא אותה אל הפח הקרוב מהדיף ריח מחליא. אני מניח את קאסי על החול כשפניה רוכנות לעבר הפח ומחזיק את שערה המלא בפירורי חול.
כשקאסי מקיאה אני מביט בזואי שמביטה בי ולסירוגין בקאסי ואז מפנה את מבטה הנזעם. ללא ספק זה מזיז לה משהו קלוש, השם טיילר לא ישכח ממנה בזאת קלות.
כשקאסי גומרת להקיא היא מביטה בפני. "אתה זוכר משהו מאתמול?"
"אני צריך לזכור?" אני שואל בחשש ומקווה שהחולצה שלי שעל גופה לא מסמנת משהו לא טוב שקרה.
פלאשבקים קצרים מאתמול חוזרים אלי; פלאשבקים שקלווין בא אלי ודחק בי לשתות, זה עבר מכוס אחת לשנייה ואז אני וקאסי בתוך הים כשהמים חודרים לשלד עצמותי ושנינו צורחים, שיכורים לגמרי.
הוא מושכת בכתפיה בעצלתיים. "לא יודעת, אבל לפי מה שנראה, היה כיף."
מבטי משתומם על החולצה השחורה ששייכת לי בעוד היא על גופה הרזה.
"הו בטח אתה רוצה–" היא אומרת ומתחילה למשוך את החולצה כלפי מעלה אך אני עוצר אותה.
"זה בסדר, הרכב שלי לא רחוק מכאן," אני אומר והיא מהנהנת ומיישרת את החולצה על גופה. "אני חושב שאלך עכשיו."
היא מהנהנת בשנית. "כן, להתראות מאוחר יותר."
אני מהנהן ומתחרט על כך מיד, כל ראשי היטלטל והעיר את כאב הראש המעומעם שהיה לי.
אחרי שמצאתי באקראי חולצה אפורה הזרוקה על החוף, אני יוצא בצעדים קלילים לעבר מגרש החנייה.