כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 21- פרק אחרון- חלק א'

טוב, אז בגלל שהפרק האחרון יצא ממש ממש ארוך, חילקתי אותו לשני חלקים… השארתי את כל הדברים המעניינים לחלק הבא- אז יש למה לצפות!!!

-נקודת מבט טלי-
השעון המעורר צלצל. הושטתי את ידי אל השידה, מכבה אותו. פקחתי את עיניי, הארי לא היה במיטה. הרמתי את הראש, סורקת את החדר, הוא לא פה. זרקתי את ראשי חזרה למיטה, נאנחת קלות, מוציאה אוויר, מנסה להיפטר מתחושת המועקה שקמתי איתה. זהו, זה תכף נגמר..
כנראה נרדמתי שוב, כי הדבר הבא שאני זוכרת זה את הארי מעיר אותי בנשיקה רכה על שפתיי. הוא היה כבר לבוש ומוכן. הוא לבש מכנסי ג'ינס כחולים כהים וחולצת וי לבנה, שהדגישה את שרירי החזה שלו.
"בוקר טוב סאנשיין" הוא חייך אלי. למרות שהדבר האחרון שהרגשתי עכשיו זה הצורך לחייך, החזרתי לו חיוך, לא מראה לו עד כמה בא לי לקבור את עצמי במיטה הזו ולא לצאת ממנה בחיים.
"בוקר טוב תלתלים.." אמרתי ונתתי לו נשיקה חטופה על שפתיו לפני שקמתי לצחצח שיניים.
"כולם מחכים לנו לארוחת בוקר.." הוא צעק לי מהחדר.
"מי זה כולם?" הצצתי מהשירותים, עם מברשת השיניים בידיי ומשחה לבן מרוחה על שיניי. הוא חייך כשהוא ראה אותי מצחצח את שיניי. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל לידו זה הרגיש כל כך נוח וטבעי, כאילו אני מכירה אותו שנים.
"זאיין, ליאם, אלה, לואי נייל ומאיה." הוא ענה, נשכב על המיטה מסתכל עלי כאילו לראות אותי מצחצחת שיניים היה הדבר הכי מעניין בעולם.
"תפסיק להסתכל עלי ככה, זה מטריד!" האמת, שחשבתי שאני אחת הדוחות. מדברת עם משחת שיניים ומברשת שיניים בפי, החלטתי שפה זה נגמר ונכנסתי חזרה פנימה וסגרתי את הדלת.
"את לא רוצה שאני אתחיל להטריד אותך, תאמיני לי…" הוא צעק ואז הוסיף "אלא אם כן את רוצה.."
"לא, תודה תלתלים. אני אחיה גם בלי זה.." יצאתי מהמקלחת רעננה. זה הגיוני להגיד משו אחד ולרצות את ההיפך הגמור?! בבקשה, בוא תטריד אותי!!!
לבשתי מכנסי ג'ינס כחולים, טיפה משופשפים, וגופיית שיפון דומה לזאת שלבשתי אתמול רק בצבע לבן. נעלתי את העקבים שלי ויצאנו מהחדר, הולכים לארוחת הבוקר.
"בוקר טוב.." אמרתי לכולם כשנכנסנו. כל אחד היה עסוק בשלו. אלה ולואי התנשקו- ממש הפתעה.. זאיין וליאם התווכחו על משהו, ולהפתעתי, נייל ומאיה התנשקו גם..
"הם התקרבו שני אלה אה?" לחשתי להארי באוזן והוא הנהן בראשו, מאשר לי את זה.
שניה אחרי שהתיישבתי ליד אלה בשולחן היא לחשה לי באוזן שהיא צריכה לדבר איתי. ניסיתי לשכנע אותה לעשות את זה אחרי האוכל, כי גוועתי ברעב, אבל היא התעקשה. לקחתי קרואסון אחד ויצאנו אל מחוץ לחדר אוכל, יושבות בלובי.
"נו מה כל כך דחוף?" שאלתי אותה, נוגסת בקרואסון.
"אני צריכה לספר לך משו.." היא אמרה בפנים רציניות.
"את בהריון!!!" פלטתי ישר. ידעתי שזה לא זה, אבל היה מצחיק לראות את ההבעה שלה.
"מה? לא! מה את סתומה!" היא בעטה בי עם הרגל.
"אאוץ'! זה כאב!" שפשפתי את המקום בו היא פגעה.
"זו הייתה הכוונה.." היא הוציאה לי לשון. ממש בוגר אלה, ממש בוגר. "בקיצור.. שומעת.."
"מלידה.." עניתי לה, מסיימת את הקרואסון. בא לי עוד אחד..
"נו טלי! תפסיקי לפזול לחדר אוכל, אני מנסה לספר לך משו חשוב!" היא הרימה את הקול. היא אף פעם לא הרימה את הקול, זה באמת משו רציני. התחלתי לדאוג קצת.
"דברי כבר."
"אני נוסעת איתו…" היא פלטה את זה, בוחנת בעיניה את התגובה שלי.
"עם מי?" זה עוד לא נקלט לי כנראה מה שהיא הרגע אמרה.
"עם לואי.. אני נוסעת איתו.." היא התחילה לדבר בשקט.
"מה, כאילו לחופשה?" לא, זה לא יכול להיות. כל כך קיוויתי שהיא לא תגיד את זה..
"לא.. לתמיד." היא אמרה את זה.. היא ראתה שאני בהלם, אז היא המשיכה לדבר. "אתמול בלילה, אחרי שחזרנו מהמסיבה הזאת, דיברנו על זה שהוא עוזב.. והוא הציע לי לבוא איתו.. בהתחלה אמרתי שלא, ואז הוא התעקש.. ואז חשבתי לעצמי למה לא.."
"למה לא? למה לא?! אלה, לחיות את האשליה הזו ליומיים זה סבבה והכל, אבל לא להיסחף אחרי זה ככה.." הרגשתי את הקול שלי נהיה דומיננטי יותר בשיחה.
"אשליה?? מה בדיוק אשליה פה?" היא התעצבנה, יכולתי לשמוע את זה בדיבור שלה.
"מה ניראה לך שזה יהיה פוצי מוצי כמו שזה פה? את באמת הולכת לנסוע למקום חדש, שאת לא מכירה, הולכת אחרי מישהו שאת מכירה רק יומיים? את הולכת לעזוב את כל החיים שלך פה בגלל פנטזיה??"
"פנטזיה?? זה ממש לא פנטזיה טלי! נכון, אני הולכת למקום לא מוכר, אבל אני הולכת עם מי שאני אוהבת, אני הולכת אחרי הלב וזה מה שחשוב! לפחות אני כן מעיזה להרגיש ולהתנסות, לא כמוך שסוגרת את עצמך כמו נזירה!" אאוץ', מכה מתחת לחגורה..
"ממה את תחיי שם?! ממה תתפרנסי?! את הולכת לחיות על חשבונו של החבר שלך כל החיים?! ומה תעשי שהוא יצא לסיבובי הופעות שלו?! ושמעריצות ימרחו עליו כל הזמן?!" הרגשתי את עצמי צועקת, הסתכלתי מסביבנו, אף אחד לא היה פה. מזל.
"מה הבעיה שלך?! למה את לא יכולה לפרגן?! אני הולכת אחרי הלב, אני יוצאת להרפתקה חדשה בחיים שלי.. אני יוצאת לכתוב את החיים שלי, ולא לתת למישהו אחר להכתיב לי אותם! אני לא אחיה על חשבונו, אני אמצא עבודה. אני יתבסס שם ויבנה את חיי שם!"
"תגידי את מקשיבה לעצמך?! את תבני את החיים שלך שם?! איך בדיוק?! רוב הזמן הם בכלל לא נמצאים בלונדון! את תסתובבי איתו בכל העולם על חשבונו! ואם יום אחד תריבו מה אז?! איפה תלכי!?" איך היא לא חושבת על זה!? היא מתלהבת ממה שקורה לה עכשיו כמו ילדה ולא חושבת לעתיד!
"למה את מאחלת לי לריב איתו?! למה א.."
"אני לא מאחלת לך לריב איתו!" קטעתי אותה. "אני אומרת לך שלא תיסחפי אחרי הבועה הזאת שחיית בה ביומיים האלה, כי זה לא מה שהולך לקרות כשתגיעי לשם."
"טלי, אל תוציאי את המירמור שלך עלי! את מקנאה שלואי הציע לי לבוא איתו והארי לא הציע לך לבוא איתו!" הייתי בשוק. היא באמת אמרה את זה עכשיו?! הבטתי בה בהלם, מרגישה כאילו הרצפה נשמטת מתחת לרגלי, כאילו אני לא מכירה את החברה הכי טובה שלי. דמעות החלו לעלות בעיניי, זה מה שהיא חושבת!? שאני אומרת לה את זה מתוך קנאה?!
"אני מצטערת, לא התכוונתי לזה ככה…" היא אמרה בשקט כשהיא ראתה את פניי. קמתי מכסא עליו ישבתי, רתחתי מעצבים. ניגבתי את דמעותיי. לא רק שאני הולכת לאבד היום את הבחור שאני אוהבת, אני כנראה הולכת לאבד חברה, ולא בגלל שהיא טסה..
"אני אומרת לך את כל זה מדאגה." אמרתי בקרירות. "אם היית מחכה, היית יודעת שהארי הציע לי גם לבוא איתו, וסירבתי. כדאי שתדעי את זה לפני שאת חושבת שאני מדברת כי אני מקנאה בך. שיהיו לך חיים נפלאים." אמרתי והלכתי משם.
"טלי.. לא ידעתי.. אני.." היא צעקה מאחורי, אבל כבר לא שמעתי את ההמשך, יצאתי כבר מהלובי אל כיוון הבריכה.
יש את היום הזה ביותר גרוע כאילו!? התיישבתי ליד שולחן במתחם הבריכה מתחת לסככה שליד בר המשקאות, שקועה במחשבות. איך היא יכולה להגיד לי דבר כזה? איך היא יכולה לחשוב על זה בכלל? ראיתי מולי זוג מתנשק בבריכה, כל כך קינאתי בהם.. ביניהם שום דבר לא מפריד.. נאחתי, מנסה שוב לשחרר את המועקה מעל ליבי. זה לא עזר. אלה עוזבת.. היא עוזבת את הארץ.. עוזבת אותי.. באותו יום אני מאבדת את שני הדברים שהכי יקרים לליבי.. במה חטאתי שהכל נופל עלי ככה? מה כבר עשיתי בחיי המסכנים שאני כל כך סובלת עכשיו?
שמעתי את הכיסא לידי נגרר, ומישהו התיישב שם. הפנתי את ראשי, רואה בחור חטוב, שחום עם בגד ים ללא חולצה, מעט רטוב. היו לו עיניים חומות גדולות ושיער שחור. הוא חייך אלי. נו באמת.. זה מה שחסר לי עכשיו…
"על מה יפייפיה כמוך חושבת?" הוא אמר אחרי שנייה, כשראה שלא הגבתי לזה שהוא התיישב שם.
"על למה ניראלך שישבת פה.." זרקתי בעוקצנות. לא מסתכלת עליו אפילו. הינה שוב אני עושה את זה, שוב דוחה ממני אנשים.. אבל לא היה איכפת לי.. הייתי מודעת לזה ולא רציתי אפילו לשנות את זה.. בשביל מה? הלב שלי כבר שייך למישהו אחר.. מישהו שעומד לעזוב תכף..
"מישי פה קמה על רגל שמאל.." הוא חייך אלי, נשען עם מרפקיו על השולחן, מתקרב אלי. "מי עיצבן אותך על הבוקר?" כאילו.. אין לי מילים.. ככה הוא מנסה להתחיל עם בחורות?!
"בוא אני יגיד לך מה הולך לקרות.." נשענתי גם אני על מרפקיי, מתקרבת אליו גם, היינו ממש קרובים. זה טיפה הלחיץ אותי, אז התרחקתי מעט. "אתה הולך לנסות להתחיל איתי, ואני רק ייבש אותך עם הציניות שלי.. וכמובן שאתה לא תוותר, כי הרי אמרתי לך לא.. ואז אתה תמשיך לנסות להתחיל איתי.. ואני אמשיך להשפיל אותך ואסרב.. אז תעשה לי טובה, בוא נחסוך לשתינו את העשר דקות הבאות מהחיים שלנו, ופשוט תקום ותלך?" חייכתי אליו, הוא ניראה המום.
"קשה להשגה.. אני אוהב את זה.." הוא התקרב אלי עוד.
"בבקשה.. בדיוק מה שאמרתי. אתם כל כך צפויים!" הנדתי בראשי ונשענתי על גב הכסא.
"מי זה אתם?" הוא לא וויתר.
"טוב, אז אני אעשה לשתינו את הטובה הזו.." קמתי מהכיסא, פונה להיכנס חזרה ללובי, ואז קלטתי שאני ממש לא רוצה לראות עכשיו את אלה. בזמן שחשבתי לרגע לאיזה כיוון לפנות, הוא כבר קם, נעמד מולי.
"התחרטת, אה?" הוא חייך אלי כולו מרוצה. גלגלתי את עיניי והחלטתי בכל זאת להיכנס ללובי.
אלה לא הייתה שם. נכנסתי לחדר אוכל, הוא היה ריק. הרגשתי איך ליבי מתכווץ. הארי יצא מהחדר אוכל, והלך. לא חיפש אותי אפילו, לא ניסה למצוא אותי.. או להתקשר אלי.. תחושת אכזבה מילאה אותי ברגע. יצאתי משם, עושה את דרכי אל המעלית. השעה כבר הייתה 2. הם בטח כבר יצאו אל השדה תעופה. הוא הלך, בלי להיפרד ממני אפילו.. דמעות שוב מילאו את עיניי בזמן שלחצתי על הקומה. אני לא בטוחה אפילו למה עליתי לשם, הרי אם הם הלכו אף אחד לא יהיה שם. הרגשתי איך עולמי חרב עלי, איך ליבי מתרסק לאלפי חתיכות קטנות, שפוצעות כל חלקיק בתוכי. הרגשתי צורך עז לבכות, לשחרר את הסלע שמכביד על ליבי השבור. המעלית נפתחה, ויצאתי ממנה. המסדרון היה שקט. הלכתי לעבר החדר של הארי, דופקת על הדלת. חיכיתי כמה שניות, ואין מענה.