את רחוקה מידי

רצתי הכי מהר שיכולתי. הגשם ירד בכמויות ענק ובוץ נדבק לסוליה שלי.
הכל היה כל כך מעורפל וחשוך- אבל הייתי חייב להגיע לשם. נתתי ללב שלי להנחות אותי כי ידעתי שהוא יוביל אותי לשם- אליך.
והוא היה שם מצמיד את האקדח לראשך וזו הייתה אשמתי.
אני לא יכול לזוז- אני רוצה כל כך להעיף את הידיים המטונפות שלו ממך ואני לא יכול. "תשחרר אותה בבקשה תשחרר אותה." אבל הוא לא עושה את זה. הוא אומר כמה מילים, יורק אותן אחת אחת. אבל אני לא מצליח לשמוע. אני רק רוצה אותך. "שמע תוריד את האקדח," הקול שלי רועד והדמעות זולגות. "בבקשה אל תהרוג אותה אל תעשה את זה. לא." אבל אני רואה את היד שלו עומדת ללחוץ. הראש שלו מוצמד לשלך, רצח והתאבדות. את לא יודעת כמה אני אוהב אותך ולא יכול לומר לך את זה. את רחוקה כל כך ואני לא מצליח לגעת בך. "אני אוהבת אותך," את אומרת לי בלי קול. שפתייך נעות לאט, יבשות. "אני לא-" הרגליים נעות באיטיות כזאת. הגוף מושך את עצמו אלייך. "הולך לאבד אותך!"
קול נפץ חד.
את כבר לא שם. את איננה. כמו בהתקף לב אני נופל- העיניים שלי פעורות לרווחה.
אני מרגיש מת. הגוף שלי לא זז ואני נושם בוץ, חלק מהמוח שלי אומר לי שאם לא אזיז את הראש שלי משם אני אמות. אבל לא איכפת לי. אני זוחל לעברך כאילו גססתי, אני מחבק אותך חזק- אני לא מסוגל לבכות. אני נוטל את האקדח בזהירות ומצמיד אותו לרקה.
אומרים שרואים את החיים רצים לפניך רגע לפני שמתים-
אבל אני רק ראיתי אותך.