Little Anne

*לו אנג'לס 1989 השעה 7:00*
מר אדי התהלך במפעל, ומתפעל מיופי הבובות אשר הוא מייצר, היה לו את החברה המובילה והידועה ביותר ליצור בבות עץ,
אמנים שונים, ומעצבים התהלכו אחריו ומר אדי מראה להם את הבובות.- ומתגאה בבות.
"אתם רשאים לסייר ולשוטט במפעל, אני זקוק לעיצובים חדשים, אולי אחד מכם יזכה לשמש לי כיד ימיני.." אמר מר אדי וחיוך רחב על שפתיו.
השעה הייתה 7:30 בוקר, אכן הוא קם השכם בבוקר עקב הביקור.
מר אדי יצא מהמפעל וסגר את הדלת, ". אוויר צח נכנס לראותיו, בניגוד למפעלים אחרים. מפעלו היה נקי מעשן.
"אבא" ביתו אַנִי (Anne)* רצה לעברו.
"אני,חשבתי שכבר תוותרי על הליכת הבוקר שלנו." גיכח אביה.
"לעולם לא" אני חייכה – והצטרפה לאביה.
*לו אנג'לס 1989 השעה 8:15*
"אז , אני מה את אומרת.. נשלב קצת מתכת בובות העץ כמו.. לעגלים צמידים קטנטנים.." אמר מר אדי.
"אבא.. זה רעיון טוב.. זה יעלה את איכות הבובות ואת יופיין.." אני אמרה בפירגון.
"אבא.." השתעלה אני.
"כן אני" אמר מר אדי בלחץ.
"אני רואה שחור בעניי… וסחרחורות… אני מרגישה שהקרקע לא יציבה" היא מעדה.
"את רוצה שאני אזמין אמבולנס?, צוות שיגע מיידת?" שאל מר אדי והוציא את הטלפון הנייד שלו.
אני נשענה על הקיר ונשמה נשימות ארוכות , " אין צורך.. זה בסדר.." היא המשיכה ללכת.
"בסדר מתוקה , אם קרה משהו.." התחיל מר אדי.
"אני אגיד " אני חייכה.
נשארה הליכה של רבע שעה מהמפעל, ואז הם יתחילו את עיצוב בובות העץ החדש.
"אז את אומרת ש-" התחיל אדי, אני ביתו הסתובבה כדי לענות היא פתחה את פיה , וקרסה על המדרכה.
"אני..אני , עני לי" צעק אביה, אבל אני הייתה מוטלת על המדרכה ללא נשימות ודופק.
ההמון שעבר ברחוב התקהל סיבבה והסתכל. מעניין כיצד היחרץ גורלה של הנערה.
מר אדי , שדאג לביתו – קשר הדם היחיד שלו. התקשר במהירות לאמבולנס.
הם הבטיחו שהם יהיו במקום עוד רבע שעה.
*לו אנג'לס 1989 השעה 8:45*
רופא זינק ממושב האמבולנס ומיהר אל אני המוטלת על האדמה.
הוא הצמיד את ידו לאפה ואח"כ שם את ידו מעל שפתיה, אבל נשימות לא הורגשו.
הוא לקח את אצבעותיו והניח לי עצמות הלסת קרוב לאוזניים – ולא הורגש דופק.
"בצער רב, אני נוקב את מותה של אני, היא מוטלת כרגע ללא רוח חיים" הוא בישר.
*לו אנג'לס 1990 כעבור שנה*
מר אדי – לא הצליח להתגבר על האובדן הרב שחווה לפני שנה, הצלקת הזאת נשארה לו עמוד בלב…
"אתה מודע לזה, שאם האנשים שהיו ברחוב – ידעו להחיות ולדעת מה לעשות – בתך הייתה כאן, איתנו" אמר הרופא.
"אז מה הבעיה?" שאל מר אדי. "שלא כל האנשים יודעים… רק מי שלומד פרטי, או שהוא לומד רפואה.." נאנח הרופא.
*לו אנג'לס 1990 כעבור חודש*
המפעל ליצור בובות עץ נסגר, שלט גדול היה תלוי בפתח :'Little Anne'
"מה אתה אומר על זה?" שאל מר אדי.
"זה המצאה גאונית שתשנה את חיינו.." חייך הרופא
***
מר אדי, עלה על הגבעה שעל- יד ביתו.
לקבר ביתו – הוא השתטח על הקבר והאדמה ספגה דמעות שנזלו מעיניו.
הוא הניח שם פתק :
אני ביתי היקרה.
כרגע חיי עם חור בלעדייך – אבל אני ממלא אותו, פתחתי מפעל בשם Little Anne. בו מיוצר בבות – לא עץ
בבות מיוחדות העוזרות לתרגל צורת החייאה והנשמה, אני מוכר אותם לכל העולם – אם עוד הרבה פטנטים ללימוד עזרה ראשונה, הטעות שקרה לך לא תקרא שוב, היא תיהיה נדירה. עכשיו כל אדם יכול לדעת איך להציל את המצב – לפני שחברו יהיה נטול נשמה ויקבר לנצח, בזכותך בת- שלי .. אנשים רבים מהעולם לא מתים, את גרמת לי להמציא ולפרסם את זה.. כדי לשנות את העולם והאנשות…"
****
מה שיייצר המפעל זה בבות מיוחדות – כמין בנאדם שיש אף עם חור בשביל לבדוק אם הוא נושם ו'דופק' לבדוק העצמות הלסת, וצפצפה ביית החזה לעיסויים להוצאת מיים – בקיצור החייאת בנאדם – רק שהבובה מלמדת..
זה סיפור אמיתי, עם הוספות מיקום, שנים ותארים משלי. וגם את המכתב והעליה לקבר.
מה שאומר שזה היה מזמן.. אבל סתם כתבתי תאריך
אנחנו לומדים קורס בשם 'רופאים צעירים' זה כמו עזרה ראשונה.
זה יכול להיות מגעיל – אבל זה מעניין אותי ^^