כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 20

טוב, אז הפרק טיפה ארוך מהרגיל, וזה הפרק הלפני אחרון … :(((

-נקודת המבט של טלי-
יצאנו משם, השעה הייתה כבר סביבות שלוש בלילה. חזרנו אל המלון, אבל להפתעתי, כשנכנסנו למעלית הארי לא לחץ על קומה 7, הוא לחץ על קומה 12, הקומה של חדרי הסוויטה. הסתכלתי עליו במבט תוהה, והוא מצידו רק חייך אלי. החלטתי פשוט לזרום עם זה. היום אני לא נותנת לשום שאלות להפריע לנו. עוד כמה שעות בודדות הוא כבר יהיה עבר.. הוא כבר לא יהיה פה.. המעלית נפתחה, ויצאנו אל המסדרון. הארי הוציא מכיסו כרטיס מגנטי ונכנסנו לאחד מהחדרים בקומה. נשמתי נעצרה כשהוא פתח את החדר. הסוויטה הייתה ענקית, האורות היו מעומעמים מעט, מצד ימין הייתה מיטה ענקית פרוסה על מן במה קטנה כזאת שהגביהה את המיטה, מצד שמאל היו פלזמה ענקית וספה גדולה. באמצע החדר, היה שולחן, עם פמוטות ונרות דולקים, בקבוק שמפניה, ושתי צלחות עם אוכל עליהן. הסתכלתי על הארי המומה, עיניו נצצו כשהוא חייך אלי.
"מה זה תלתלים?" אמרתי בפליאה, נכנסת לחדר מביטה לכל עבר, לא מאמינה למראה עיניי.
"לא יצא לנו לאכול ארוחת צהריים היום, אז ארגנתי לנו ארוחת לילה מאוחרת. את בטח גוועת מרעב.." הוא סגר את הדלת אחרינו.
"אני מתה מרעב.." מלמלתי, עדיין סורקת את החדר. זה היה מושלם… הארי הוביל אותי אל השולחן, והזיז את הכיסא אחורה, מסמן לי עם היד לשבת. התיישבתי וכך גם הוא, מולי. הוא פתח את השמפניה ומזג לנו.
"לחיינו?" הוא הפנה את כוסו לשלי.
"לחיינו…" חייכתי אליו, מרגישה איך ליבי מתחיל להאיץ את פעימותיו. ישבנו שם, אכלנו וצחקנו, דיברנו עליו, עלי, על החיים שלו, על החיים שלי.. לא הרגשנו את הזמן עובר… נהניתי.. הרבה זמן שלא ישבתי ככה עם מישהו ונפתחתי אליו וסיפרתי לו עלי.. זה הרגיש שונה.. זה הרגיש טוב..
אחרי שעה בערך הארי קם מהשולחן, יצא אל המרפסת וחזר עם גיטרה. הוא הלך והתיישב על המיטה, מסמן לי לבוא אליו. קמתי מהשולחן, עושה מה שהוא אמר לי. התיישבתי על המיטה לידו, נשענת על היד ורגליי משולבות מתחתיי.
"שרנו היום בהופעה שיר לפני שבאת.. והייתי רוצה להקדיש לך אותו.." הוא אמר בשקט, מחייך אלי חיוך שובה לב. נשבעת שבאותו רגע כל מה שרציתי לעשות זה לזרוק את הגיטרה הזו ולהתנפל עליו, לאכול אותו בנשיקות. הוא היה כזה מקסים, כזה רומנטי, כזה גבר.. הנהנתי בראשי, לא מסגירה את מחשבותיי..
הוא התחיל לנגן מנגינה שקטה, שהרגשתי שחודרת אל נשמתי.. מכירים את זה שיש מנגינה אחת, שבכל פעם שאתה שומע אותה אתה פשוט מתנתק מהכול, מתמסר כל כולך אל המנגינה, נותן לה לסחוף אותך… אז זאת הייתה מנגינה כזו… הוא הרים את מבטו אלי, גומות על פניו, הרגשתי איך ליבי מחסיר פעימה.. הוא ניראה אחרת כשהוא שר.. רואים שהוא באמת אוהב את זה.. ואז הוא התחיל לשיר.. ממיס אותי בין רגע..

can't believe I'm packing my bags
trying so hard not to cry
had the best time, now it's the worst time
but we have to say goodbye
I promise that I'm gonna write
I promise that I'll call
just promise that you won't forget we had it all

cause you were mine for the summer
now we know it's nearly over
feels like snow in September
but I'll always will remember
you were my summer love
you'll always will be my summer love
…
הוא המשיך לשיר, ועם כל מילה שהוא הוציא מפיו המושלם הרגשתי איך ליבי הולם בחוזקה כנגד החזה שלי. אני לא יודעת איך עדיין נשארו לי דמעות אחרי היום הזה, אבל שוב הרגשתי אותן זולגות מעיניי. המילים הללו קרעו את נשמתי, גרמו לי לצרוח מבפנים. לא רציתי שהוא יעזוב.. לא רציתי להיפרד ממנו.. להיפרד מהיחידי שהצליח להציל אותי מעצמי.. הוא הסתכל עלי, דמעות גם בעיניו. ראיתי לו בעיניים שגם לו זה כאב.. למרות שניסינו להתעלם מזה, זה היה שם באוויר.. העובדה שבעוד כמה שעות הוא עולה על מטוס, לחצי השני של כדור הארץ.. למה זה תמיד חייב להיות ככה? למה תמיד יש משהו שעומד באמצע? המשפטים האחרונים של הבית האחרון שהוא שר הדהדו באוזניי..

so please don’t make this any harder
we can't take this any farther
and I know there's nothing that I wanna change…

'we can't take this any farther' המשפט הזה לא הצליח לצאת לי מהראש. אנחנו באמת לא יכולים לקחת את מה שיש בינינו ולפתח אותו.. אין לנו הזדמנות לעשות את זה בכלל. אין לנו הזדמנות להתאהב עד מעל הראש, לחזק אחד את השני ופשוט להיות ביחד.. הוא עוזב..
הוא שר את הפזמון האחרון, והניח את הגיטרה בצד. ברגע שהוא סובב את מבטו אלי, קפצתי עליו, נכרכת עם ידיי סביב צווארו, מאמצת אותו אלי. טמנתי את הראש שלי בשקע שבין הראש לצוואר שלו, שואפת את הריח שלו אלי, מנסה לחרוט אותו בזיכרוני. ניתקתי את עצמי ממנו, יושבת על רגליי המשולבות, מסתכלת עליו.
"הארי.." אמרתי בשקט, הוא הרים את ידו וליטף את שערי. "אני.. אני לא רוצה שתיבהל מיזה.. ואני לא רוצה שתרגיש שאתה חייב להגיד לי את זה בחזרה, כי אתה לא, באמת. אתה לא חייב להגיד לי את זה בחזרה.." התחלתי למלמל בשקט ובמהירות כמו שאני תמיד עושה כשאני לחוצה. הוא הסתכל עלי מבולבל. סתמתי. לקחתי נשימה עמוקה. 'את יכולה לעשות את זה' אמרתי לעצמי. שום דבר לא יקרה, וזה בסדר להרגיש ככה. "אני.. אני חושבת.. אני חושבת שאני אוהבת אותך.." פלטתי את זה במהירות, וזה יצא כל כך לא איך שרציתי.. ואיך שראיתי את הבעתו המשכתי למלמל "אתה באמת לא חייב להגיד לי את זה בחזרה, ואני לא רוצה שתרגיש מחוייב אלי פתאום או מ.." הוא הניח את ידו על הלחי שלי, משתיק אותי עם האגודל.
"למה את חושבת שאני יבהל? לא שמעת מה לחשתי לך בצהריים?" הוא הסתכל עלי. הוא לחש לי משהו בצהריים? מתי?! הנדתי בראשי לשלילה, האצבע שלו הייתה עדיין על שפתיי, מונעת ממני לדבר. "אז אני אלחש לך שוב.." הוא התקרב אלי, ויכולתי לחוש את נשימותיו על עורפי, צמרמורת עברה בגופי. ואז הוא לחש לי את זה, והרגשתי איך בשנייה אחת כל העולם שלי התהפך. "אני אוהב אותך". אחזתי עם ידי בשתי צידי פניו, מביטה בו. הוא חייך אלי, את החיוך המושלם הזה שלו, ולא יכולתי להתאפק יותר.. ברגע אחד של תשוקה שהתלהטה נישקתי אותו, לא נשיקה רכה, נשיקה אגרסיבית, שמוציאה החוצה את כל תחושותיי, את כל מה שהוא גורם לי להרגיש.. הוא לא נרתע מהנשיקה הכוחנית שהבאתי לו, והוא החזיר לי נשיקה באותה התשוקה, אם לא יותר. בשניה הרגשתי את לשונו נדחקת אל שלי, מלווה אותה וזזה איתה בתיאום מושלם. הרגשתי את הארי מתרומם מעט מישיבתו, וברגע הבא מצאתי את עצמי שוכבת על הגב, כשהוא מעלי. ניתקתי את הנשיקה, שואפת אויר, מתנשמת, וגם אז, הארי לא עזב את עורי והמשיך לנשק אותי נשיקות קטנות לאורך צווארי והשקע בינו לבין הכתף. כל נשיקה השאירה בי חותם, מרטיטה את גופי. הוא חזר על עקבותיו לאורך הכתף, מוצא את שפתיי שוב, הפעם לנשיקה רכה יותר, עדינה יותר, אוהבת יותר. הרגשתי את היד שלו על הירך שלי, מלטפת אותי ועולה למעלה לכיוון מותניי. הרגשתי אותו מגיע לקו של חצאית המיני, אך הוא לא הכניס את ידו מתחת לחצאית, הוא המשיך ועלה עם ידו מעל בגדיי, עוצר את ידו על מותניי, בלי להפריד את שפתיו משלי. הוא כיבד אותי, וזה אמר לי הכול, עד כמה הוא לא כמו כולם, עד כמה טעיתי לגביו בהתחלה.. ואז גם הבנתי שאני טעיתי.. לא כל הגברים רוצים את אותו הדבר.
אחרי כמה דקות ארוכות, הוא ניתק את שפתיו משלי, מסתכל עלי, תלתליו נשפכים לצידי פניו. הוא הסתכל עלי שניות ארוכות, בוהה בי. ואז, הוא אמר לי שתי מילים..
"בואי איתי." הוא אמר פתאום, מפתיע אותי. לא ציפיתי לזה. הרגשתי את הלסת שלי נשמטת מעט מרוב פליאה.
"לאן?" נו באמת, איזה שאלה מטומטמת! רק אני יכולה לצאת ככה מפגרת! הוא חייך אלי.
"ללונדון." הוא אמר בפשטות.
"הארי.." לא ידעתי מה להגיד. מזל שהוא קטע אותי עוד לפני שהספקתי להגיב.
"חכי.. תקשיבי לי קודם.." הוא אמר וקם מעלי, מושיט אלי את ידו ומרים אותי למצב ישיבה. "ביומיים האלה, פה איתך, הרגשתי שנולדתי מחדש. זה כאילו הייתי על טייס אוטומטי כל הזמן הזה, ואת הערת אותי ממנו. את גרמת לי להרגיש, את גרמת לי שיהיה לי איכפת.. את כל מה שחיפשתי במשך כל כך הרבה זמן.." הוא הניח את ידו על ראשי, מלטף את שערי. "אני בחיים לא אמרתי את זה לאף אחת.. בחיים לא אמרתי למישהי שאני אוהב אותה. והיום, זה הכה בי, היום הבנתי מזה להרגיש מאוהב.. היום, לא היה לי איכפת מעצמי.. דאגתי רק לך.. אני לא יכול לוותר על זה טלי.. אני לא רוצה לוותר על זה.." הוא נתן לי נשיקה קצרה אך מלאת משמעות על שפתיי. הוא הסתכל עלי, מחכה שאני אגיב. מה אני אומרת לו לעזאזל?! אני אגיד לו שאני מרגישה שמחר הולכים להיגמר לי החיים? להגיד לו שהוא היחידי שגרם לי להוריד את כל החומות? היחידי שהרשתי לו להתקרב אלי?!
"הארי.." נאנחתי. "אני לא יכולה.. יש לי פה משפחה, חברים.. כל החיים שלי פה. אני לא יכולה לעזוב.." אמרתי בלחש, רואה את פניו המאוכזבות וליבי התכווץ.
"אז תכירי מקומות חדשים.. חברים חדשים.. תבואי איתי ותיראי את העולם.. תחווי דברים חדשים, תטיילי איתי בכל מקום.." הוא ניסה לשכנע אותי. הוא כל כך מקסים.
"אני לא יכולה הארי.." אמרתי שוב. קמתי מהמיטה, הולכת לכיוון המרפסת. אני חייבת אוויר. לא עברה שניה והוא כבר היה לידי באוויר הצח בחוץ.
"זה לא רק זה. משהו אחר מפריע לך." הוא אמר בשקט. זה מדהים עד כמה הוא הצליח לקרוא אותי.
"אני אהיה כנה הארי, ואני לא רוצה לפגוע בך. נגיד ואני באה.. אנחנו עכשיו בבועה של יומיים, מאוהבים והכל.. מה יקרה שנצא לעולם האמיתי? הצלמים וההמולה שיש סביבכם פה היא כלום לעומת מה שקורה בשאר המקומות. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם זה. עם חיים שכאלה.. להיות תחת עדשת המצלמה כל הזמן.." אמרתי בכנות. אני לא יכולה ללכת רק אחרי הלב, אני צריכה לחשוב מה קורה אחרי. ומה יקרה אם יום יבוא והוא כבר לא ירצה אותי? או שיקרה משו וזה ייגמר? לאן אני אלך? את זה כמובן לא אמרתי לו, אני לא רוצה לפגוע בו.
"אני מבין.." הוא אמר בשקט, משפיל את מבטו. ידעתי שהוא יבין. אני בטוחה שגם הוא בעצמו חשב על זה לא פעם.
"זה לא משנה את העובדה שאני אוהבת אותך הארי." אמרתי לו ונעמדתי מולו, מרימה את ראשו בעזרת ידיי. "זה לא ישנה את מה שעברנו פה. בוא פשוט ננצל את הזמן עד מחר בבוקר." הוא הנהן, מנשק אותי על המצח. אהבתי את זה שהוא לא ניצל כל הזדמנות כדי לנשק אותי על שפתיי, זה רק הראה שהוא באמת מרגיש אלי משו אמיתי, ולא רק משיכה פיזית.
נכנסנו אל הסוויטה בחזרה, הארי לקח את דבריו וירדנו אל החדר הרגיל שלו. השמש כבר התחילה לעלות, השעה הייתה קצת אחרי חמש לפנות בוקר. הייתי מותשת. לא היה לי כוח אפילו להחליף לפיג'מה, פשוט זחלתי אל המיטה בבגדיי. הארי הוריד את החולצה והחליף למכנס שורט קצר ונשכב לידי. הסתובבתי אליו, מניחה את ראשי על חזהו, הוא עטף את גופי עם ידו הגדולה. זה הרגיש כל כך טוב להיות בין זרועותיו, מחובקת איתו. העברתי את אצבעותיי על גבי קעקוע הפרפר שלו, בדיוק כמו בבוקר.
"מתי אתם צריכים להיות בשדה התעופה?" שאלתי אותו אחרי כמה דקות של שתיקה.
"בשעה 3." הוא ענה בקצרה. זה היה ניראה כאילו הוא עמוק במחשבות על משהו.
"מתי נקום?"
"12?" הוא שאל אותי, והנהנתי. שמתי את השעון המעורר לשעה 12.
"את לא עובדת מחר?" הוא שאל אותי.
"ניראלי שמגיע לי יום חופש מחר לאור מה שקרה היום.."
"נכון.." הוא מלמל. עצמתי את עיניי, כורכת את ידי סביב ביטנו, והוא מצידו הצמיד אותי אליו עוד יותר.
"אני אוהב אותך, טלי מילר." הוא מלמל, ניראה לי שמתוך שינה כבר.
"אני אוהבת אותך, הארי תלתלים סטיילס." עניתי, יכולתי לשמוע אותו מגכח.
עוד 7 שעות זה נגמר. אנחנו נלך לישון עכשיו, בטח נקום נתארגן ואני אסע איתו לשדה התעופה. לרגע עברה בי המחשבה לקום וללכת עכשיו, לקחת את הדברים שלי ואפילו לא להיפרד. ככה אולי זה יכאב פחות. אבל לא הייתי מסוגלת להתנתק מהמגע שלו, מאיך שהוא חיבק אותי, מאיך שהיינו מכורבלים במיטה יחד..
באיזשהו שלב, אחרי הרים של מחשבות, נרדמתי..