חיים שלמים

זה היה במלון הקבוע. יום החודש ה-8 שלהם ביחד.
היא לבשה שמלת סטן אדומה יפיפייה והוא לבש טוקסידו מותאם אישית.
הם בילו את כל היום ביחד, נהינו מכל דקה בחברת השני, היו חייבים להחזיק ידיים- כדי לא להתנתק.
הפליגו ביאכטה לבנה וקטנה, אישית כל כך שכמעט חשו שהיא שלהם. הם יצאו לטייל ברחוב כי זה כיף, כמעט ולא היה אחד ברחוב כאילו סילק הוא את כולם והותיר רק אותם.
שעת הערביים, הרוח כבר נושבת לאיטה והשמש אומרת להתראות. שניהם יושבים בבית הקפה וצוחקים- אף אחד לא שם לב מה השני אומר. רק להיות כל כך ביחד.
ואז זה הגיע. תנשום, הוא אמר לעצמו. הוא יישר את חליפתו והושיט לה זרועה נאמנה. נטל שני ורדים מן האגרטל ונתן לה אותם. הושיב אותה במקום המכובד ביותר שמצא, הזמין לה את המנות היקרות ביותר.
היא צחקה. שניהם צחקו. פתאום הוא קם והביט בעיניה.
הוא שאל, בקול רם ורועד, הוא פחד ובכה תוך כדי. אבל השאלה הייתה ברורה. "מישל, מישל שלי התינשאי לי?" הקהל חייך, כולם חייכו, שריקות ומחיאות כפיים. הטבעת הייתה בכיסו- עדיין לא הספיק לשלם על כולה. הוא כרע ברך באלגנטיות מרושלת מציע לה את הקופסא הקטנה והפתוחה ובתוכה העתיד.
"כן."
שניהם בכו. בכי של אושר וכאב. הוא חיבק אותה בחוזקה עד שכמעט השתנקה. הם התחתנו תוך שבועיים, ללא קהל או מסיבה. נהינו מירח הדבש ובכל יום שעבר. "אני אוהב אותך," אמר לה בכל יום. "אני אוהבת אותך יותר," ענתה בתשובה.
הם היו מאושרים- זוג יפה כל כך.
תוך חצי שנה היא הייתה בהיריון. הוא עזב את העבודה ומכר את החברה. הוא היה לצד מישל בכל דקה ולא עזב אותה אף לא לרגע קט. הוא דאג לשניהם. שאל על שלומה, הלך לרופא וחזר עם תרופה.
בחודש ה-8 להיריון נאלץ לעזוב, מלחמה פרצה. "רק מילואים מישל, אני אחזור." כאב לה- כאב לו. חיוך ונשיקה, חיבוק ופרידה. כעבור חודש- ממש בסוף המלחמה. לפני שקיבלה את המכתב היא ידעה.
היא ילדה בבית החולים- נולדה לה ילדה.
"היה לך אבא אמיץ," היא אמרה בשקט. וזו כאילו ידעה, חייכה בשקט ולא בכתה.