חלום של מלאכים 25- המכשפה(קצר)

פתאום שמתי לב למשהו, לשקט. רעד קל עבר בגופי. הכל לא יכול להמשיך כך, הכל חייב לחזור למסלול.
"משהו קורה F. מישהו נגע באבני הגורל והזיז דברים. הכל לא יכול לקרות. לא ככה." אמרתי ועצמתי את עיניי. "אני חושבת שאני יודעת לאן אנחנו צריכים ללכת." קולי היה זרוע פחד ושלווה כאחד, שאפילו אני לא האמנתי כבר לעצמי. פחדתי מעצמי.
"לאן אנג'?" אמר. הוא היה מבולבל ורצה תשובות. הוא סמך עליי אך חשש. הוא רצה לקרוא לשאר הצוות, אך לא רצה לפגוע בי. ידעתי את כל זה. ליבו אמר לי.
"למכשפה." אמרתי קצרות ללא מילה מיותרת.
"אוקי, אנחנו הולכים עם כולם או רק שנינו?" שאל. הוא לא התווכח או שאל מי זאת.
"לבד. רק אנחנו." אמרתי והפנתי את גבי.

היינו בדרך למכשפה. כמובן שהשארתי בגבעה פתק ובו -בניגוד למה שאמרתי ל F- רשמתי שאנחנו הולכים לטייל בבניין הגדול ההוא -הקניון. אני יודעת שהם מצאו את הפתק. הזעם של B הורגש באוויר. ראיתי שוב את החנות הקטנה של המכשפה. הפעם כשנכנסנו ההרגשה היתה שונה, כאילו היא ידעה שמישהו עומד לבוא. זה הפחיד אותי. המכשפה הזאת… יש משהו מוזר בה.
בניגוד לפעם ההיא, שאז היא ישבה במקומה מאחורי הקופה, הפעם לא ראיתי אותה.
"את מי אנחנו מחפשים?" שאל F בשקט, כאילו מרגיש את הפחד באוויר. "את המכשפה. אישה מוזרה כזאת עם תסרוקת משונה.תן לי לדבר אם נפגוש אותה," אמרתי והבטתי לכל עבר. ריח מוזר עמד דומם באוויר וגרם לנו לעצור את נשימתנו.
"את חזרת?! מדוע? אין לך מה לחפש פה. קחי מהאזור את חברייך וחזרי למקומך; אנשים *הם*, הם אינם עושים טובה למקום. רוחם מדכא את חזוני." אמרה לפתע המכשפה. היא הופיעה משום מקום -לא שזה היה קשה בשבילה- ונראתה שונה מהפעם האחרונה. בעיניה החומות היה ניצוץ מפחיד ושערה הזדקר מעט לצדדים. F התכופף ולחש לי שהוא חושב שהוא ראה משהו תקוע בשערה אך אמרתי לו שאולי עדיף שלא ישאל, היא ממילא טרודה מדברים אחרים.
"למה את מכוונת? … אה, רגע, את יודעת -" התחלתי לומר אך מבטה המטריס השתיק אותי.
"לא בנוכחות הילד." אמרה בתקיפות. היא לא הביטה אפילו פעם אחת ב F, אך שידרתי לו שיצא. הוא יכול לחכות לי בחוץ או לחזור לצוות, מה שהוא רוצה.
אני לא יודעת מה הוא החליט אך הוא יצא.
לי ולמכשפה יש שיחה ארוכה בפתח.