הפסטיבל לפני עשר שנים

פסטיבל האיקרן היה תמיד שיאה של השנה מבחינתי, שלושה ימים של חופש מלימודים וממטלות, מוזיקה וריקודים ברחובות, אוכל, שוקולד! אף פעם אין שוקולד, רק בפסטיבל האיקרן, ובכל פעם ביום השלישי של הפסטיבל סבתא מוציאה את השוקולד שהיא שומרת כל השנה במיוחד לפסטיבל ומחלקת אותו בן בני המשפחה אני אף פעם לא הצלחתי להבין מאיפה יש לסבתא שלי שוקולד אבל אותו הביס, אותו ביס בודד מ"מעדן האלים" כמו שסבתא שלי קראה לו, רק בשבילו יכולתי לחקות במשך שנה שלמה.
נולדתי בעיירה קטנה וצפופה בשם קילריה בצפון ברזיל, אנשי העיירה היו ברובם אנשים עניים וקשי יום. העוני והמחסור נראו בכל פינה, האלימות הייתה שכיחה אבל האנשים היו שמחים. רוב הפרנסה של אנשי העיירה מקורה היה במכרות הנחושת שסבבו אותה, העבודה הייתה קשה וכל בחור שיכול היה לעבוד הפסיק ללמוד והלך למיכרות, הרבה אנשים מתו צעירים אבל בכל זאת היינו מאושרים. הנערות בעיירה למדו קרוא וכתוב וגם חשבון אצל מורות בקבוצות קטנות, בבית הן למדו לבשל ולנקות וגם לטפל בילדים, חלקן אף למדו לנגן, אני אחת מהן.
יומיים לפני פסטיבל האיקרן, בשנה החמש עשרה לחיי, יצאתי מביתה של מורתי לנגינה בכינור, ערכנו חזרות לקראת הקונצרט שבפתיחת הפסטיבל. "אל תתקרבי לזיקוקים החדשים," צעקה מורתי אחריי, "הם מסוכנים." נופפתי לה בחיוך ורצתי הביתה.
מאז אותו הפסטיבל בשנתי החמש עשרה, פסטיבל האיקרן נהפח לי מיימי השיא של השנה לימים של אבל ועצב. ביום השני לפסטיבל יצאנו חברותי ואני לרקוד ברחוב הסמוך לביתי, ליד המעגל שבו רקדנו היו כמה נערים ששיחקו בחומר נפץ וזיקוקים, נזכרתי באזהרתה של מורתי אבל לא התרחקתי, המשכתי לרקוד ולשיר עם חברותי לצלילי המוזיקה שניגנו האנשים שעייפו מלרקוד. אחרי כמה סיבובים התעייפתי גם אני והתיישבתי בצד, לקחתי לידי כינור מאחד האנשים שרצה לרקוד וניגנתי בריכוז מנגינות של הפסטיבל שהכרתי הייטב ואהבתי, עצמתי את עיניי ושקעתי במוזיקה. הייתי כל כך שקועה בנגינה שלא שמתי לב למה שהולך סביבי, באיחור פקחתי את עיניי והספקי לראות את כולם בורחים, שמעתי את הפיצוץ וראיתי לשונות של אש ועשן נשלחים לכל עבר, אחת מהן ריקדה הישר לתוך עיניי, זה הדבר האחרון שראיתי, ומרוב כאב התעלפתי.
פקחתי את עיניי לחושך נוראי, לא ראיתי כלום. "שמישהו ידליד את האור," ביקשתי בקול חלוש, כל גופי כאב מכוויות. הרגשתי יד מלטפת את לחיי ודימעה נחתה על פניי. "האור דולק יקירתי," שמעתי את קולה של אימי מעליי, חנוק מדמעות. הרגשתי את עיניי מוצפות בדמעות גם כן, "לא, זה לא יכול להיות!" צרחתי.
היום אני כבר אישה צעירה, רעיה ואמא לשני ילדיי, מאז אותו הפסטיבל לא ראיתי דבר. אחרי שהתאוששתי מהפגיעה התחלתי ללמוד לתפקד בלי לראות, הנגינה היא זו שחיזקה אותי ואחרי כמה זמן גם התחלתי ללמד נגינה. עכשיו אני יושבת על הספה ליד החלון בביתי, בחוץ הריקודים והמוזיקה של הפסטיבל, בעלי וילדיי עוד מעט יצאו לחגוג אבל אני נשארת בביתי, לאכול את ביס השוקולד שלי ולהרהר על אותו הפסטיבל לפני עשר שנים ששינה את חיי לעולמים.